ראיה חותכת

מה אומרות העיניים של אליזבת מוס

פניה של אליזבת מוס משקפים את תודעתה של אשה אינטליגנטית המסוגלת להגן על הגבולות שלה ועל עולמה הפנימי

טל ניב
טל ניב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב
טל ניב

1

בניגוד לסדרות טלוויזיה אחרות מסוגת מדע־בדיוני־ספקולטיבי, שהבולטת שבהן היא "ווסטוורלד", הסדרה "סיפורה של שפחה" על פי ספרה של מרגרט אטווד מ–1984 אינה עוד פנטזיה ארוטית מנקודת מבט גברית. נשים אינן רובוטיות־זונות או רובוטיות־טהורות שנבנות מחדש אחרי כל התעללות, עד שאין לה משמעות, משקל או ממשות. זוהי סדרה מפחידה ומטרידה באמת בשל השימוש שלה בקלוז־אפ סינמסקופי, רווי צבע, המתמקד בפניה של אופרד, הדמות הראשית בגילומה של אליזבת מוס. השילוב בין קולה הפנימי, הנשמע בווייס־אובר, פניה העוצרות ואוצרות את המילים, והמציאות סביבה יוצר מועקה נמשכת. המועקה, לא רק העלילה, מדמה את המציאות בעולם הדיסטופי שיצרה אטווד: התיאוקרטיה הגלעדית שקמה על חורבות ארצות הברית, שהיא שילוב בין סיילם הפוריטנית, משטר העבדות שבו אנשים רוקנו בכפייה מכל זכות, כפי שתיאר פרדריק דאגלס (1818–1895) באוטוביוגרפיה שלו "עבד אמריקאי" ותוכנית לֶבֵּנְסְבּוֹרן הנאצית. זו אינה סדרת "כלא נשים" שבה נפרשות היקשרויות ארוטיות בין אסירות להנאת הצופה המזדהה עם המבט הגברי (לא מדובר בצופה שהוא גבר, אלא בסוג המבט). זוהי היצמדות לתודעתה של אשה, אינטליגנטית ושפויה, שבוחן המציאות שלה תקין, שיודעת איפה היא נמצאת ומהם החוקים של העולם סביבה, ומסוגלת להגן על הגבולות שלה ועל עולמה הפנימי, כך שהיא לא משתגעת. הפנים של מוס מביעים את כל זה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ