אי אפשר לאהוב את מי שחרוך בתוכנו, וגם אי אפשר שלא

"מה עובר עלייך", נוזפים בך, זה הזמן שלך לחגוג. אבל כל מה שאת באמת רוצה עכשיו זה רק להתכווץ

מירי רוזובסקי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מירי רוזובסקי

1

שמונה שנים את מחכה לו. עובדת עליו. עובדת בשבילו. בוקר, צהריים וערב הוא בתוכך. בוטש בך. קורע. גם כשהוא רדום הוא צועק. גם כשהוא מוֹעֵק אין דבר שאת יכולה לעשות למענו. כנגדו.

כל שאת יכולה זה להמשיך ללכת. איתו. בתוכו. בגללו.

ספר.

והבור הזה נפער בך. מפעפע. ואת מותשת. מותשת מלהחזיק בו, מתאווה עד קצה הדעת להפילו לאבדון. מוכנה לכל, לכל ובלבד שהזמזום הזה שרוחש מתחת לעורך ייפסק. שהפיצול הזה, הפיצול הנורא, השטני, החותך את קיומך מבפנים ייפסק ותוכלי שוב להיות כאחד האדם. פעם היית כאחד האדם? סתם מישהי שחיה בקיום אחד. יחיד. מאוחד. בלי האנשים האלה, האנשים האלה שגדלים בתוכך וגוזלים ממך את כל האוויר, האנשים האלה שכל תזוזה שלהם מכאיבה כמו שרק עולם פנימי נוסף יכול, האנשים האלה שרק הם יכולים לנחמך, שהאפשרות היחידה להפסיק את הכאב ההולך וגדל היא להמשיך איתם. אותם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ