50 ל-67'

הוד נדל"ן ורבנים: מה הרוויחה ישראל מאיחוד ירושלים?

החרדה היא שעמדה ביסוד ההתנהלות הישראלית בירושלים מאז איחודה. היא גם זו שמביאה לעיוות נשמתה של העיר וצורתה עד עצם היום הזה

עוזי בנזימן-צריבה
עוזי בנזימן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי בנזימן-צריבה
עוזי בנזימן

ב–7 ביוני 1967, בעוד צנחני חטיבה 55 עושים דרכם אל הכותל המערבי, ניגש איתן בן־משה, קצין הנדסה בפיקוד מרכז, אל שלמה להט (צ'יץ') שהתמנה למושל הצבאי של ירושלים והציע לו לסלק בתי שימוש שנבנו צמודים לכותל המערבי. בתי השימוש היו חלק משכונת המוגרבים שהוקמה סמוך לכותל בתקופת השלטון הירדני ואיכלסה 135 משפחות. למחרת הגיע לכותל דוד בן־גוריון, מלווה בטדי קולק וביעקב ינאי, מנהל רשות הגנים הלאומיים. בן־גוריון התייפח מהתרגשות, ולאחר שהתבונן סביבו הבחין בשלט "אל־בוראק" הקבוע בכותל ("הברק" — שם סוסו של הנביא מוחמד, שעל פי מסורות מוסלמיות מאוחרות עמד ליד החומה המערבית המקיפה את הר הבית בדרכו ממכה השמימה). המנהיג הישיש הורה לאחד החיילים שליוו אותו לעקור את השלט. לאחר מכן פנה ליעקב ינאי וגער בו: "אינך מתבייש, ראה, בית כיסא ליד הכותל". ינאי התנצל: "רק אתמול הגענו", אך בן־גוריון פסק: "בכל זאת, אי אפשר לסבול זאת". וכך הוכשרה הדרך להרוס את שכונת המוגרבים כולה — מהלך שהתניע את תנופת ההריסה והבינוי הישראלית בירושלים זה 50 שנה ושמשנה את פניה ללא הרף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ