סיפורים מהצד המקולל של הלילה

נדודי שינה תרמו לנו יצירות אמנות נהדרות והיו אחראים גם למעשי אלימות מטורפים — אך מרתקים מכולם היו דווקא הניסיונות של הסובלים מהם להיפטר מהקללה הנוראה

נועה מנהיים
נועה מנהיים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועה מנהיים
נועה מנהיים

בבית הקיץ המרווח שלו, מרחק שלושה ימים מוונציה השוקעת וגואה חליפות של המאה ה–18, החל רופא מכובד אחד, בוגר אוניברסיטת פדובה המהוללת, לסבול מתחלואים שלא הצליח לאבחן. הוא הזיע ללא הרף, ומשרתיו נאלצו לספק לו חולצות נקיות כמה פעמים ביום, ובלילה. והוא לא נרדם. גם כשחזר בסתיו לעבודתו בעיר התעלות בלי הפסקה — לא נם. אכול חרדה, הוא עשוי היה לחפש את הסיבה למחלתו בספרי הרפואה המתקדמים ביותר של תקופתו, ולא למצוא אותה. החרדה המשיכה, כמוה גם ההזעה המוגברת שאליה הצטרפו רעידות מזדמנות, כאלו של סוס המבקש לגרש את הזבובים המטרידים את שנתו. אבל הוא לא ישן. היו ימים שעברו עליו בערפל של ערות למחצה־הזיה למחצה, רדוף, מבולבל, מבועת. הוא החל לשמוע קולות שלא היו שם, ובוודאי הסתיר את קיומם מבני משפחתו, מחשש שיכריזו עליו כמשוגע. אם התייעץ עם עמיתיו, הם בוודאי היו אובדי עצות כמוהו, לאור העובדה שחום גופו התנדנד בפראות — רגע למעלה ורגע למטה. הם היו מנסים אמבטיות קרח, עלוקות, הקזת דם, אופיום, ארס נחשים, אך ללא הועיל. הרופא לא נרדם. מצבו הבריאותי והנפשי הלך והידרדר והוא איבד עוד ועוד ממשקלו וחדל מלזהות את קרוביו, עד שבנובמבר 1765 עצם לבסוף את עיניו ושקע בשנת נצח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ