ראיה חותכת |

על פוחלצים, עצים ואנשים

הפוחלץ, כמו הצילום, מבקש להקפיא את הרגע. האם זה נעשה מתוך אהבת החיים?

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טל ניב
טל ניב

1

הדבר שנראה בתצלום הוא גזע דקל תלוי באמצעות שרשרת. הרקבוביות שלו, החיה־הכרותה־החומה בחלל הלבן, מדברת אלי. או שאני אוהבת דברים תלויים. תיעוד מיצב של שיר לוסקי וגם אובייקט בפני עצמו, יפה וגדול ממדים, ותלוי בגלריה בנימין, בתערוכת הצילום הקבוצתית "פרח (ושב) מזיכרוני" שאצרה במומחיות עדינה אתי שוורץ. שבוע קודם, בתערוכת מכירה של בית המלאכה להדפס רע, שיזם והקים שותפה במקום רע בן דוד, אמרתי לה שמשלב מסוים של התבוננות בתצלומים, שאינם תצלומי חדשות, פני השטח השטוחים אינם מספיקים עוד. שאני צריכה חומרים שיש בפיסול ובציור, שאפשר למשש, לגעת, להריח. והיא שאלה, בסבלנות, אם אני מרגישה את ההבדל בין התבוננות בתצלומים באתר לבין החזקה ומישוש, והתשובה היתה כן. מרגישה. בוודאי. היא מורה אהובה, מומחית הדפסה ויש לה סבלנות. והתערוכה שלה מתארת גם את הפיסוליות של התצלום וגם נושאים אחרים כמו זיכרון, טבע, דיוקן, יחס בין מפה לבין תצלום. זו תערוכה שאצר אדם שרוצה להראות בפשטות צילום. מוצגים בה צלמים־אמנים מנוסים כמו גוסטבו סגורסקי ואיילת השחר כהן, וגם בוגרי בתי ספר לאמנות צעירים יחסית כמו לוסקי. שוורץ תולה בעמל נחוש מדבקות־שם לצד העבודות, ואני מסתכלת באובייקט התלוי של לוסקי וחושבת על הקולאז'ים הצילומיים והמסגורים בתלת ממד של עלית אזולאי, ועל הקוביזם המעודכן בתצלומי הדירות שגרה בהן של ורה ולדימירסקי הנהדרת ועל האשליות הוויזואליות של מארק יאשאייב, ולמרות שהעבודה של לוסקי אינה קולאז', ההגדלה, ההדפסה וההעמדה גורמות לכך שאפשר להרגיש את החומר שממנו עשוי העץ. והוא מגעיל, מושך. חלול, רצוי ודוחה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ