הילדים האומללים שהוקרבו כדי ליצור את הספרים שעליהם גדלנו

יוצרי תור הזהב של ספרות הילדים העמידו ממלכות פנטזיה מפוארות, אך את הילדים שגידלו בבית הם נטו לעתים קרובות לשכוח

נועה מנהיים
נועה מנהיים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נועה מנהיים
נועה מנהיים

ישנם ספרים שלב מפעם בהם. לב נלהב, מתוק, תמים. לב שמעורר גם את לבם של הקוראים להלום בתואם. אבל לפעמים זהו לב שנעקר מחזהו של ילד אמיתי, משומר, לנצח, בפורמלין פסטורלי, מותיר את בעליו המקורי חלול, נטול צל או ממשות.

כדי למצוא את הלב הזה עלינו לרדת. במורד הזרם, במורד מחילת הארנב, ובפנייה השנייה ימינה ישר עד הבוקר. שם, לצד ערבי הנחל, אחרי יער ת"ק הפרסאות, שוכנים אינספור פלאים. גדר מקיפה את הארקדיה הזאת, ולא כולם יכולים לחצותה. "העיקרון החשוב ביותר של ארץ הפלאות הוא זה: רק ילדים באים בשעריה. החומה הבצורה הסובבת את גבולותיה היא חומת הגיל. מבוגרים חדלים לראות אותה, לחוש בקיומה", כותבת אורי אלחייני, סופרת הילדים וגיבורת ספרו של שמעון אדף, "פנים צרובי חמה". זהו גן עדן שממנו גורשנו בבגרותנו המינית, כמו סוזן פיוונסי, אחת מארבעת הילדים שגילו את נרניה של סי.אס. לואיס, ש"בימים אלה שום דבר לא מעניין אותה פרט לגרבי ניילון, שפתונים ופגישות. היא תמיד היתה קצת־קצת יותר מדי להוטה להיות מבוגרת" ("הקרב האחרון", תרגום: גדעון טורי). ואילו ג'יימס מ. בארי חותם לנצח את הגולל על תקוותינו ופוסק: "עוד נשמע את רעש הגלים המתנפצים אל החופים, אף אם לעולם כבר לא ננחת בהם" ("פיטר פן", תרגום: גילי בר־הלל). ארקדיה המיתולוגית היתה משכנו של האל היווני פאן, שעל שמו קרוי גיבורו של בארי. ביתו של אל היערות והטבע היה המקום שבו "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ונער קטן נהג בם", כפי שהתנבא ישעיהו. אך פאן היה גם אל מיני, נקמני, אפל, אל הבעתה שנקראה על שמו — הפאניקה. ואכן, גם סכנות אורבות שם, בארקדיה הספרותית, ומי שמוצאים את דרכם אליה לכודים בגטו הילדי שלהם ונאלצים להתמודד עם האימה לבדם, בעוד המבוגרים מפטרלים בגבולותיו, שומרים עליהם ומשמרים אותם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ