נועה מנהיים
נועה מנהיים

מי שרכשו את נקניקיות החזיר הדקות, הצלויות לתיאבון, בדוכן הזעיר לצד תחנת הרכבת בעיר שהעניקה להן את שמן, לא העיף מבט שני בגבר שמרח חרדל ודחק סלט תפוחי אדמה לתוך הלחמנייה שלהן. בעיניהם הוא היה עוד פועל אפור של תעשיית מזון הרחוב, איש חסר ייחוד כבן חמישים, בעל מבטא פולני, שכובעו משוך היטב על מצחו מפני הקור הנשכני של רחובות פרנקפורט הקפואים. אבל גיורא גודיק לא היה נקניק: היתה תקופה שבה הוא היה, לדברי ארי דוידוביץ', "מי שפתח את הגבולות התרבותיים של ישראל". בסרטו התיעודי־המוזיקלי מ–2007, "מחכים לגודיק", פורש דוידוביץ' את מסכת חייו הססגונית של האיש שהביא לארץ כוכבים בינלאומיים כמרלן דיטריך, הארי בלפונטה, לואי ארמסטרונג ופרנק סינטרה, ושמימן, מהכסף שלא היה לו ובצ'קים דחויים ללא כיסוי, הפקות ענק מברודוויי, כמו "גברתי הנאווה", לצד הצלחות מקומיות כבירות כ"איי לייק מייק" ו"קזבלן", ונשאר ער כל הלילה אחרי הבכורה, שותה שמפניה, מברך את השמנה והסולתה וחרד מהביקורת של חיים גמזו האימתני, שעתידה היתה להתפרסם למחרת בעיתון שאתם אוחזים בידיכם, כדי לדעת אם הצליח ואם יוכל לכסות את חובותיו. כי גיורא גודיק היה בן לאותו גזע ייחודי של יצורים, שרגלם האחת מונחת על חולותיו הנודדים של עולם העסקים, בעוד האחרת מונחת על קרשי הבמה הזרועים נצנצים של עולם השעשועים: הוא היה אימפרסריו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ