ראיה חותכת

הנמר האחרון של בני אפרת

נמרים, אריות ומחוגי שעונים. התערוכה של בני אפרת משלבת היטב בין כנות לאמנות

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1

במוזיאון פתח תקוה לאמנות הסתכלתי בעיניו הירוקות של בני אפרת והאמנתי לו. "נתיב האבדון, חורף 2065" — עבודות חדשות ושחזור מעודן של עבודות ותיקות. בכניסה, משמאל לדלפק, נפרש פרויקט משותף שעשה עם רוני סומק, "רקוויאם לנמר האחרון בעולם". סרט וידיאו מראה את סומק צועד, גורר רגליים בין נתזי צבע צהוב ושחור ובין שברי חרס דוקרים. בסרט, וגם על הקיר במוזיאון, סומק כותב את השיר. שיר בסיסי, ואפילו טיפה צולע, חורז בכבדות "נוף" ו"לטרוף". אני קוראת גרפיטי על הנמר האחרון בעולם שחורת על גדמי העצים ועל השמש הזוכרת או מציירת חברבורות עננים. השורות הידועות של וויליאם בלייק "Tiger Tiger, burning bright, In the forests of the night" דולקות אחרי סומק, איך אפשר שלא? אבל בכל זאת, כמה שזה לא מאוד מחדש, וגם לא ממש מלוכלך או פרוע, ושום חרס לא ננעץ בעקבי סומק — אני מאמינה לו. מאמינה לשניהם. זמן להיכנס לחלל התערוכה הראשי: הקרנה על הקירות סביב. רצפים של תצלומי אוויר של אשפה, כתמי שמן על המים, ילדים טובלים בין בקבוקי פלסטיק, יערות כרותים, ערימות צמיגים, ארובות פולטות גזים, גוויות של חיות בר. תצלומי ציידים אמריקאים באפריקה. מזהה את התצלום שהיכה אנשים בשוק: האריה ססיל שניצוד בזימבבואה יושב־מוצב עצום עיניים, מת, ומעליו שני ציידים מרוצים מעצמם. על כל קיר תלויים מחוגי ענק. מי מדביק מחוגי שעון ענקיים? ככה? ישיר? קירות מכוסים תצלומים, לא וידיאו, ברצף שכאילו נלקח מתוך "אמת מטרידה" של אל גור. אבל אני יודעת שאפרת בחר אחד אחד בעצמו. הרצפים רצים, הופכים לצורות גרפיות, מופשטים, מאבדים פרטים. מלבד גוויות החיות, המוקרנות על הקיר משמאל לכניסה. איך אפשר בכלל להתרגל לגווייה? אפרת לא מנסה להציג וידיאו ארט ערוך ועשוי למופת. בן דורם של אביטל גבע, גדעון גכטמן ומוטי מזרחי, הוא החל להתעניין לפני שלושה עשורים בהרס האקלימי ובבוז האובדני של העולם המערבי לסביבה. עמדה מוסרית, עקרונית, ישירה, לא ביוגרפית־אישית. א־פסיכולוגית. אני מבינה עכשיו את העבודה עם סומק כאקט של סולידריות. הם עבדו יחד ב–1998. לא אכפת לי עוד ש"בנוף" וב"לטרוף" אין את אותו מספר הברות. זה ממוקד בתוכן ולא בצורה. ושם, בחדר הלא־מסובך להבנה, "נתיב האבדון, חורף 2065" של אפרת הופך בפשטות לחוויה. כנה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ