היוצרת שהפכה את המדע הבדיוני מממתק קטן לספרות יפה

הפוליטיקה של אורסולה לה גווין מעולם לא באה על חשבון הפואטיקה. פרידה מהסופרת שעבורה השירה היתה אקטיביזם ושחלומותיה בראו מציאות

נועה מנהיים
נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נועה מנהיים
נועה מנהיים

האינדיאני הפראי האחרון יצא ממחבואו ב–29 באוגוסט, 1911. הוא הסתתר לבדו שלוש שנים, אחרי ששרידי שבטו — אמו, אחותו הקטנה ודודו — מתו כולם בפשיטה של מודדי שטח להוטים. במשך כ–40 שנה הוא גדל מנותק מהציוויליזציה המערבית, שתאוות הזהב שלה הפילה חורבן על בני עמו, היאהי, עד ששריפות יער ורעב הביאו אותו לנסות לגנוב בשר ליד אורוויל, קליפורניה. השריף המקומי לקח אותו תחת חסותו, והסקרנות העזה שעורר בקרב תושבי הסביבה חיוורי־הפנים הביאה את עובדת קיומו לידיעתם של אנשי הסגל של המוזיאון לאנתרופולוגיה בברקלי. הם הביאו אותו למתקן שלהם, שם העביר את חמש השנים הבאות לחייו כמוצג חי, עמית מחקר ומורה לדרכי עמו. הבלשן הנודע, אבי ההשערה על השפה כמעצבת התודעה, אדוארד ספיר, למד ממנו את לשונו; הפרופסור לרפואה שטיפל בו, סקסטון פופ, ירש ממנו את סודות הקשתות של שבטו, והפך לאבי ציד הקשתות המודרני; והאנתרופולוג שעבד עמו, אלפרד קרובר, הפך לאביה של אחת הסופרות הגדולות של המאה, אורסולה קרובר לה גווין, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ