ראיה חותכת |

לא סוסים ולא מסוקים

ההפגנה נגד הגירוש ברחוב לוינסקי בתל אביב, היתה מפגן של סולידריות ואנושיות

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טל ניב
טל ניב

1

בניגוד להפגנות אחרות, כאן האנשים פשוט מרימים ומצליבים ידיים. לא צועקים. בכלל. גם אחר כך, כשפעילים מיומנים יותר בהפגנות ינסו לארגן קריאות קצובות. מבקשי מקלט לא צועקים. רק מרימים ידיים. ברבע לשמונה בערב ברחוב לוינסקי פינת צ'לנוב. לרגע, היה נדמה שההפגנה תישאר כך, קטנה ואישית, משפחתית, ואז בתוך מה שנדמה כהרף עין — הרחוב התמלא מקצה לקצה, ובאו עשרות אלפים. בתוך דקות נאספו משפחות וקבוצות גברים ונערים ונערות בחולצות פעילים נגד הגירוש, ואחרי שבועות של עמל, זו הפכה להפגנת ענק. סולידריות. פגישה באנשים, שאיתם ולמענם מפגינים ופועלים. זו היתה הפגנה מרגשת עד דמעות. גם בשביל הילדים של המפגינים. שראו, בעיניהם, שלא כל הישראלים הם פקידים ברשות האוכלוסין, שיש אנשים שבאו לתמוך ורוצים שהקהילה תישאר כאן, שההורים שלהם נלחמים להישאר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ