אקססורי לחולי עגבת וסמל סטטוס יוקרתי: ההיסטוריה השעירה של הפאה

הפאה תמיד היתה הונאה מוסכמת בקרב מי שביקשו להסתיר את ערוותם, אך כיום הזכות לחבוש אותה היא סמל לחופש הביטוי

נועה מנהיים
נועה מנהיים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועה מנהיים
נועה מנהיים

בישופים מהמאה השלישית לספירה ורבנים יהודים בשנות האלפיים לא רואים דברים עין בעין, בדרך כלל. אבל על נושא אחד, לפחות, יש ביניהם הסכמה גורפת. "אשה נואפת מבצעת חטא חמור. אשה החובשת פאה, אשמה בחטא חמור עוד יותר", מצהיר האחד, "אשה שהולכת עם פאה ברשות הרבים, בעלה חייב לגרש אותה", מחרה מחזיק אחריו האחר. כדי לחסוך לקוראים את הצורך בניחושים, נבהיר שהדובר הראשון הוא קיפריאנוס, הבישוף של קרתגו, והשני הוא מרן עובדיה יוסף, זצוק"ל. ולא שיש מחסור בהתבטאויות מסמרות שיער אחרות של אנשי דת בנושא, כמו זו שמביא ריצ'רד קרסון בספרו "Fashions in Hair" מפי קלמנט מאלכסנדריה, שהכריז, ללא אפליה מגדרית, כי ברכה על ראש החבוש פאה תיוותר על הפאה, ולא תנוח על הראש החבוש. גם פעולות ישירות יותר להחרמת האביזר הזה נעשו, כמו טקס שריפת פאות שהתרחש לפני שבועיים ברחוב שמואל הנביא בירושלים, שבמסגרתו שרפו המארגנים פאות ארוכות־מחלפות, שלכל אחת מהן הוצמד שם של אחד מעשרת בני המן, שהרי משנכנס אדר מרבין בשמחה. ובפאות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ