הזמן, האש והעש

הרבה אויבים יש לספרות, ולא מעט כתבי יד אבדו לבלי שוב. האם העולם הפסיד יצירות מופת, או שגם באמנות פועל תהליך של ברירה טבעית?

נועה מנהיים
נועה מנהיים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נועה מנהיים
נועה מנהיים

אי שם, בארכיביו העצומים לאין חקר של המוזיאון הבריטי, לצד שכיות חמדה, עתיקות מאובקות ואוצרות שכוחים, שכנו במשך כ–200 שנה דפיו המצהיבים של מחזה שנכתב בראשית המאה ה–17. באותה מאה נעשו ניסיונות לזהות את מחברו של מה שנודע כ"הטרגדיה השנייה של העלמה", ויד נעלמה הוסיפה בראשו שלושה שמות אפשריים: תומס גוף, מחזאי יעקוביטי זניח, ג'ורג' צ'פמן, מתרגם ומשורר בן התקופה האליזבתנית, ולבסוף המחזאי הידוע ביותר של כל הזמנים, וויליאם שייקספיר. בראשית שנות ה–90, כאשר נתקל בו מומחה כתבי היד צ'רלס המילטון, הוא השתכנע שהוא אוחז בידיו את "המחזה האבוד" של שייקספיר בכבודו ובעצמו: "ההיסטוריה של קארדניו". הסברה הרווחת היא שמחזה זה, אם היה קיים, מוכיח את הקשר שבין שניים מהיוצרים הגדולים ביותר שמתו באותו יום עצמו, שייקספיר ומיגל דה סרוואנטס. שכן קארדניו, גבר שאיבד את שפיותו בעקבות אהבתו הנכזבת לעלמה בשם לוסינדה, הוא אחת הדמויות הרבות שפוגש במסעותיו האביר בעל דמות היגון, דון קיחוטה. חלקו הראשון של "דון קיחוטה" תורגם לאנגלית ב–1612, כך שהיה זמין לשייקספיר ולשותפו לכתיבה, ג'ון פלטשר, בתקופה שבה נכתב אולי "קארדניו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ