ראיה חותכת

אין מנוחה בבית המנוחות

יש רק דרך אחת נכונה לצלם חיילים ובתי קברות — מרחוק

טל ניב
טל ניב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב
טל ניב

1

החיילים באחד מתצלומי הדיפטיך היפים, הפרופורציונליים והמעודנים של גבריאלה גלייזר נראים כאילו תכף ייצאו ממנו. או שיגמרו לאכול, להתארגן ויעלו בשביל משמאל. חייל אחד מאחור מחזיק בפה את עטיפת הפלסטיק של הלחמנייה. החייל הגבוה גם אוחז בכומתה שלו, גם מעשן וגם מקשיב. והחיילת, היחידה, המדריכה, מחזיקה את הקלסר החינוכי בין הברכיים ותיק הגב הכחול שלה מלא. החייל שנראה בגבו משכל רגליים ומדבר עם הגבוה. התנועה, הכמעט־מחולית, והשיחה, והאגביות שבמנוחה, מתנגשים עם הדממה והאוויר הצלול בהר הרצל. ומובן מאליו שגם חרדה נבנית כאן. משום שיש פער מורגש ומטריד בין ההתנהגות היומיומית, הטבעית, של החיילים, לבין המרחב והדממה שנודפת ממנו, והידע עליו והטופוגרפיה, על כל הנראה בה. גלייזר, שצילמה בפילם, אולי השיטה היפה ביותר היום לתאר את המציאות במצלמה — מתמקדת, מבחינת פרספקטיבה, במבנה המינהלתי בבית הקברות, בצורה שלו, בעציץ שהועמד בחזיתו, לצד דלת העץ הכחלחלה. מבנה שבנוי כחיקוי של בית אידילי, עם גג רעפים ודלת כחלחלה. בית מוכר, אבל מוזר, שאין בו חלונות לצד הדלת. כמעט־בית. כלומר כזה שבמבט מסוים יכול להיראות אטום.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ