מה עושים עם "לוליטה", רומן גדול שמגחיך נשים ומצדיק אונס?

היצירה הגדולה של נבוקוב כתובה באופן שמצליח לגרום לנו לשכוח שלאנוס ילדות זה רע. האם בשם החופש והאיכות האמנותיים עלינו להימנע מלבקר אותה?

לאורה פרייסאס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לאורה פרייסאס

פחד ועוינות: זה מה שחשים רבים לנוכח תנועת MeToo#, כלומר לנוכח יישום רעיונות הפמיניזם על התרבות. יוצרים ואינטלקטואלים דואגים לחופש היצירה: הם חוששים שאידיאולוגיה תיכפה על איכות כקריטריון עליון; והם טוענים בעד זכות האמנות לייצג רוע.

הטיעון האחרון הוא לטעמי המעניין ביותר ובו אתמקד. איננו יכולים לדרוש, אומרים לנו אלה שחושבים כך, מהרומנים, מהסרטים, מהאופרות וכו' לצייר עולם מיופה, פוליטיקלי קורקט, עם דמויות חיוביות ומעשים מוסריים ללא רבב. אמנות שתיעשה כך תהיה מזויפת. ניקח לדוגמה (למעשה, זו הדוגמה החביבה על המחזיקים בדעה זו) את "לוליטה": סיפורו של אדם מבוגר, הומברט הומברט, שאוהב ילדות. העולם, אומרים לנו, מלא בהומברטים. מה נרוויח אם נצנזר את בבואתם הספרותית?

תגובות