כבר מותר לדבר על מיליטריזם

שישה ספרי עיון שהתפרסמו באחרונה מעלים תמונה מדאיגה על החברה הישראלית: הם רואים במלחמה את הגורם העיקרי שעיצב את אופייה ומדגימים כיצד נרתמה התרבות לנרמל את עצם קיומה

יורם פרי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יורם פרי

כשלמדנו בשלהי שנות ה–60 על ישראל, היה ספרו של שמואל נח אייזנשטדט על החברה הישראלית האורים והתומים שלנו. בספר תוארה ישראל כאילו לא ידעה כלל מלחמה. וכשהעז ברוך קימרלינג עמיתנו, אף הוא תלמיד של מייסד הסוציולוגיה הישראלית, לומר ב–1988 שבישראל יש מיליטריזם תרבותי, היה זה חידוש מהפכני. ראינו בו מורד, או סתם גוזמן להכעיס. מאז נפל דבר, ואסכולה של סוציולוגים צבאיים רדיקליים תיארו את ישראל ככזו שסוגדת ל"ביטחוניזם", נשלטת על ידי “אתוס הביטחון" או "דת הביטחון" וכחברה שיש בה "צבאנות". בשלהי המאה הקודמת החל יגיל לוי לכתוב על "מיליטריזם חומרני", ואורי בן־אליעזר על מיליטריזם וניאו־מיליטריזם. בראשית המאה הנוכחית היה עיתון "הארץ" הראשון שהגדיר במאמר מערכת את מדיניות הממשלה והשתמש במושג המפורש. בעבר היה זה חלק מהלקסיקון רק של "קול העם" הקומוניסטי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ