אם תבקשו מישראלי לשרטט את חלוקת העמדות הפוליטיות של המפלגות השונות בציבור היהודי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, סביר שיצייר ציר שבקצהו האחד נמצאים פתרונות של שתי מדינות המבוססים על פשרה בין ישראל לפלסטינים, ובקצהו השני פתרונות של מדינה אחת.

אבל כיום התרשים הזה מבלבל יותר משהוא עוזר. גם אם נניח בצד בינתיים את המפלגות הלא־ציוניות, איך ניתן להסביר באמצעותו את העובדה שהמחנה הציוני, מרצ ויש עתיד נמצאות בוויכוח מדיני, אם כולן בסופו של דבר מסכימות על פתרון של שתי מדינות בקווים דומים? או את חוסר הנחת של נתניהו משאיפות הסיפוח של שותפיו המפלגתיים והקואליציוניים, אם גם הוא וגם הם לא מתלהבים מהסדר מדיני? תשובה אפשרית אחת היא שלמעשה אין ויכוח של ממש בתוך כל אחד מהמחנות, ושהסיפור כולו הוא מאבק על דימוי ועל תמיכת מצביעים. זה בוודאי מרכיב בתשובה, אבל הוא לא ממצה את העניין.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ