"היה להם ביצים, לגמדים הניג'סים האלה": המכות היפות בספרות העברית

לכותבים העברים יש תשוקה מוצהרת ליפה ולחזק שמפליא באגרופיו, ולא פחות מזה למכוער ולמוכה, ששפתיו שותתות דם

יובל אביבי
יובל אביבי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יובל אביבי
יובל אביבי

הרומן החדש והיפה של ניר ברעם, "יקיצה", נע, בין השאר, לעבר המכות: העלילה מתחילה במכות שחוטף ילד אחד מגיבורי הספר, ועוברת למכות נקמה או סגירת חשבון, באופן שמבטא את התנועה של הנערים אל הבגרות. אבל בסוף — אזהרת ספוילר — הן נותרות במידה רבה מדומיינות, מכות כרעיון שמתקדמים לעברו אבל יש לחמוק ממנו. במידה הזאת הן חוזרות אל מניפסט המכות הציוניות, "הוא אמר לה" שכתב י"ח ברנר, שגם בו המכות מופיעות רק כאידיאה, מרחפות ברקע בלי להופיע ממש, מעין תמונת לפני ואחרי, כשאת המכות עצמן מבטא הכיעור, והוא הסימן לכך שהתרחשו. שאלת המכות בספרות העברית היא גם, בנוסף להרבה דברים אחרים, שאלה אסתטית: מהן המכות היפות? האם בכלל יש מכות מכוערות? מי יפה ומי מכוער כשהעניין הזה, מכות, מתפרץ לו פתאום לשגרת חיינו המהוגנת, התרבותית, שבה לא פותרים דברים עם הידיים אלא בשיחה רגועה ומיושבת?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ