בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקום היחיד שבו גם לבנים מותר לבכות

מדוע ספורט הוא סטיית התקן המקצועית היחידה שזוכה לפריווילגיה המדהימה הזאת, שבה אפשר להיכשל ולהתנפץ בקול רם כל כך, והעולם מצדו יחבק את זה באהבה?

תגובות
מרכוס רשפורד אחרי ההפסד לקרואטיה, בשבוע שעבר
Thanassis Stavrakis/אי־פי

אני לא אדם ספורטיבי במיוחד, ועדיין בכל ארבע שנים אני מנסה מחדש לצפות במונדיאל. באופן מסתורי, המשחק מתערפל במהירות מול עיני ואני מתחילה להתעניין בגובה הגרביים של השחקנים על המגרש. זה גם הרגע שבו אני מקבלת כרטיס אדום ומורחקת מהמסך. אבל בשבוע שעבר משהו קרה. עם סיום חצי הגמר בין אנגליה לקרואטיה, מרכוס רשפורד, השחקן מהקבוצה שהפסידה וכוכב מנצ'סטר יונייטד, פרץ בבכי. התגובה המיידית שלי היתה להשפיל מבט. לא נעים. קצת כמו לראות אדם זר בוכה ברחוב, כשלמרות הדחף להציע עזרה, ברור שזה עלול להביך אותו עוד יותר....



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו