בועז יזרעאלי
בועז יזרעאלי

ציפיות רבות כבר הולבשו על המרחב הדיגיטלי. כעת, מתברר, הוטל עליו גם להציל את הספרות. הולכים ומתרבים אנשי העט שטוענים כי בקרוב יוכלו הסופרים, המוּכּרים ואולי בעיקר הפחות־מוכרים, להשתחרר מלפיתתם של הכוחות התאגידיים, של אנשי העסקים חסרי שאר הרוח, ולזכות בקשר ישיר עם הקורא. האחרון שכתב על כך בעיתון זה, נדמה לי, היה יפתח אלוני, מו"ל וסופר, במאמר בעל נימה ניחרת שקשה להתעלם ממנה ("הבעיה של תעשיית הספרות היא הספרים עצמם", מוסף "הארץ", 18.7.2018). המאמר הזה אמור היה לעורר בי תקווה, כי לרגע אחד ראיתי בדמיוני איך כאשר תעבור זירת הספרות למרחב הדיגיטלי, כשניפטר מכל אותם "מתווכים" מיותרים וכוחניים, שאין להם חצי דבר עם הספרות, אוכל ליצור קשר ישיר ואישי עם קוראיי, קשר דמוקרטי באופיו. במרחב הדיגיטלי נוכל באמת להכיר אחד את האחר, אני והקוראים, ללא מחיצות, ללא תלות במערכת היררכית נוקשה של קובעי טעם ומחיר, שהחליטה שיצירה ספרותית היא בהכרח מוצר מודפס שיתווך רק דרכה, דינוזאורים רודנים שפועלים רק מתוך דאגה לשורה התחתונה שלהם. כמעט יכולתי להרגיש את מרחבי החופש שייפתחו בפניי במציאות הספרותית שמחכה מעבר לפינה, אם רק נפקח עיניים, אם רק נאמין. אנחנו רבים. על כל ניר ברעם או צרויה שלו יש כמה עשרות סופרים שכותבים ומפרסמים דרך קבע ולא הגיעו לכלל הכרה ציבורית. בקרוב, צפה אלוני, נשתחרר כולנו מבריכות הגידול של התאגידים ונצלול באוקיינוס עמוק של הזדמנויות שתציע לנו הרשת. הציבור אומר את שלו. אין עוד מקום להכתבה מלמעלה. מתוך שיכרון חופש נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את המו"לים, החנויות, המבקרים, עורכי מדורי הספרות. נראה שהבעיה היא לא הקוראים וטעמם. הקוראים הם דווקא חלק מהפתרון. זה מה שהבנתי מהמאמר הזה וממאמרים דומים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ