בועז יזרעאלי
בועז יזרעאלי

נדמה שכבר לא מוקדם כדי לקבוע שלטוב או לרע, תרבות הטראש השתלטה על ישראל. אפיונים של טראש ניתן לאתר ברבות מהדמויות ומההתרחשויות האקטואליות. לא ברור אם הטראש בא כתגובה לתחושה של דשדוש במקום, או שהוא דווקא מהווה את הפסגה של הדשדוש במקום. בישראל ניתן לייחס את פריחתו בעיקר לשני גורמים. וירוס הטראש עשוי להיות תגובה לכובדן של סוגיות הזהות המרכזיות, הרפטטיביות. הדיון הנצחי וחסר התוחלת הזה — מי ומה אנחנו, ישראלים או יהודים, מסורתיים או ליברלים וכו' — צובר אפקט של רצינות כה מעיקה, זועפת ומנותקת, עד שרק טבעי שיביא לסחף של השתטות מואצת. סיבה נוספת היא כנראה נטל הפוליטיקלי קורקט וניטור העלבונות הנלווה לו. התקופה מכתיבה שורה של צורות דיבור והתנהגות שיש להימנע מהן. יש לנקוט יתר־זהירות ורגישות, בעיקר בזירה הציבורית, אך גם בזירה הפרטית. הטראש יכול להוות שסתום לשחרור לחצים בחברה שגודש של צווים מוסריים נוחת עליה בפרק זמן קצר למדי. האיסור העדכני על התנהגות בהמית, טבעי שיעורר התנגדות. ולהתנגדות הזאת אין כלי ביטוי אלא, שוב, התנהגות בהמית והפעם — עם ממד דקלרטיבי. ייתכן שאותו ח"כ פוחז מהליכוד לא היה צוחק בזמנו על נכותה של אותה ח"כית מיש עתיד לולא עמד באוויר האיסור לצחוק על נכים. יש להניח שגם בתקופות אחרות זה נתפס כמכוער לצחוק על נכים, אלא שהנה, זה אקט של מרי, כלומר של שמחת חיים משוחררת, מתריסה — והטראש אוהב התרסה. הטראש נוהג כאילו יש לו חסינות דיפלומטית. הוא ניזון מההתנגדות שהוא מעורר. ככל שיהיה יותר זוועתי, כך הוא יעלה ויפרח ויהיה שמח בחלקו ויצחק לך בפרצוף. הטראש כה ויטלי ומרגיש טוב, עד שהוא עושה צחוק מהאמירה הפופולרית "היופי הוא בעיני המתבונן"; הטראש שם זין על היופי ועל עיני המתבונן כאחד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ