לילה פרסח
לילה פרסח

ריח העצב מציף את המקום. פלסטין עצובה, ואבי גם כן. זו הפעם הראשונה שאני ניצבת בפני העובדה שהוא עומד למות, ושמותו עומד לכאוב לי. זו הפעם הראשונה שאני ניצבת בפני אובדן אבי, ובפני אובדנה של פלסטין. אני כבר לא בורחת מכך ולא מוצאת מסתור מאחורי הכעס בניסיון להימנע מלהכיר בו, באובדן.

החזקתי בהרבה מאוד כעס כלפי אבי: על שלא ראה אותי, על כל מה שלא יכול להיאמר בינינו, על כל שהיה צריך להיאמר אך מעולם לא נאמר. כעס על הסרטן שזוחל בתוך גופו ועל ההתרסקות שלו, של האיש הזה, שהיה גדול מהחיים עצמם ונותר מפוחד, עצוב וחלש. אני מבינה שימיו ספורים ורואה כיצד הוא נפרד לשלום, לאט, מדי לילה, בכל פעם שאני מבקרת אצלו. אני מביטה באיש החזק הזה הופך לילד בן שנתיים, שרק רוצה שמישהו יעזור לו ללכת לשירותים, שמישהו ירחץ אותו ויעזור לו להתנקות לקראת חמש התפילות היומיות. וזה קשה. אבל אני יכולה, סוף־סוף, לראות את הכאב שלו. אבי מתקשה ללכת, לקרוא, לשתות את הקפה שלו בלי קש. ועדיין, אני לא מצליחה שלא לחשוב שהוא יכול היה לעשות מאמץ נוסף, לעשות יותר טוב, שהוא לא היה צריך לוותר לעצמו כך, לנטוש כך את חייו. ואז אני חושבת, מה בעצם יש לו בחיים האלה שאותם הוא נוטש, כעת כשהמוות מתדפק על דלתו וקורא לו?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ