שלוש הנשים שנעלמו מדפי ההיסטוריה

"זִכְרוּ אוֹתִי, זִכְרוּ אוֹתִי/ אַל תִּתְאַבְּלוּ, אַךְ שִׁירוּ שִׁיר לִי בְּמוֹתִי/ הָלַכְתִּי בִּסְעָרָה, בְּרֹן, בִּדְמִי יָמַי/ זִכְרוּ אוֹתִי בַּעֲלוּמַי/ בַּעֲלוּמַי".

("זכרו אותי", מרים ילן־שטקליס)

את מילות השיר הזה כתבה מרים ילן־שטקליס בראשית קיץ 1948. הוא הוקדש לזכר רחל זלצר־רייס, צעירה בת 21 שלחמה בגבורה בירושלים, השתתפה בהגנה על כפר עציון ונהרגה יום למחרת הקמת המדינה. בין שורותיו נחבאות שתי נשים נוספות: עדה זלצר־רייס, אמה ניצולת השואה של רחל, שלא יכלה לשאת את מות בתה ושלחה יד בנפשה; ודודתה, פרופ' טשרנה רייס, שנשאה בלבה אובדן כפול. על אף משאלת הזיכרון, ואף שבסיפורן של הנשים הללו מעורבבים החומרים שמהם עשויות תולדות המדינה — גולה וארץ־ישראליות, שואה ותקומה, קרב ושכול, הגנה ופורשים — הן הלכו ונשכחו.