ישראל ברטל
ישראל ברטל
ישראל ברטל
ישראל ברטל

מסתו המבריקה של עפרי אילני "מומיה ושמה מפא"י" (מוסף הארץ, 10 במאי 2019) עוררה בי געגועים לאוניברסיטה העברית של שנות ה–60. באותם ימים נשמע ברמה קולם של חוקרי העבר בשיח הפוליטי. הוא אף הידהד בתקשורת. אנשי רוח, שהזדהו בלב שלם עם הרעיון הציוני לגווניו ולפלגיו, לא משכו ידם מעיסוק בפוליטיקה. כמו היסטוריונים בתנועות לאומיות אחרות, חוקרי העבר הישראלים ראו עצמם מעין נביאים נושאי חזון, מטיפים בשער ומורי דרך לפוליטיקאים. לא נשביתי בקסם נטייתם של אחדים מן ההיסטוריונים הירושלמים לאידיאולוגיות רוויות דטרמיניזם. הרומן החמקמק שניהלו לא מעט מחוקרי העבר עם משנות פוליטיות בעלות ניחוח טוטליטרי עורר בי דחייה. נרתעתי מחוסר היכולת שלהם להיחלץ מן השיח הפוליטי שלו התמכרו, הן מ"שמאל" והן מ"ימין". התלות בשיח המפלגתי, תכונה שהביאו עמם רבים מחוקרי העבר הישראלים מבתי הגידול האקדמיים והפוליטיים שלהם במרכז אירופה ומזרחה, עימעמה את חדות שיפוטם. הגבולות בין מחקר ביקורתי ומחויבות אידיאולוגית היו מטושטשים, לעתים מתוך שכנוע פנימי, ולעתים משום שיקולי נוחות או בשל חולשת האופי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ