על צדקנות דתית והצטדקות חילונית

הציבור הלא־דתי בישראל אינו מאמין בתורה ואינו כפוף לרבנים, אך חילונים רבים עדיין נאחזים בכלים דתיים כדי להגדיר את זהותם

אביעד קליינברג
איור: יעל בוגן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביעד קליינברג
איור: יעל בוגן

לכאורה, מ.ש.ל — מה שרצינו להוכיח: אותן שלוש אותיות המגיעות בסוף הוכחה מתמטית. המוכיח מניח את רגלו על צווארה של הבעיה המובסת השרועה לרגליו, ומכריז: הבעיה נפתרה. ומה רצינו להוכיח? שהטענות לחייו של האל, כמו הטענות למותו, היו מוקדמות. ההפרכות הרבות של ההוכחות לקיום האל — שלא לדבר על אינספור הבעיות הלוגיות, המוסריות והפסיכולוגיות שמעוררת האמונה באלוהי אברהם, יצחק, יעקב, ישוע, פאולוס ומוחמד — הולידו לא רק מ.ש.ל אחד, אלא אלף מ.ש.לים. 
לכאורה, אמרו בלבם הספקנים, מבקרי הדת לדורותיהם, את הבעיה הזאת כבר פתרנו. אלא שלאחר מעשה, תמיד מתעוררים מחדש ספקות; אם לא בלב המוכיחים, לפחות בלב המוכחים. כי הוכחות לוגיות ואמפיריות לחוד, והצימאון ליושב כלשהו במרומים לחוד. לא מ.ש.ל אפוא, מתעקשים המאמינים, ולא בן־בנו של מ.ש.ל. כי לכאורה הוכחתם, אבל בכתבי הקודש הרלוונטיים לדובר, נאמר ההפך: יש אלוהים, וחשוב לו שנקצוץ את עורלות זכרינו ביום השמיני ושלא נערב צמר בפשתן, למשל; והעולם נברא לפני פחות מ–6,000 שנה, למשל; וכל הצבא המצרי, שלא נותר בו בן בכור אחד, טבע בים סוף, למשל.

אמנם, כתבי הקודש אינם ראיה במובן הלוגי או האמפירי, אבל אבותינו האמינו (הם אמנם גם האמינו שהשמש סובבת סביב הארץ, אבל אלה זוטות). ומה שהיה טוב לאבותינו, צריך להיות טוב לנו. ואם לא טוב, לפחות יפה ומלא ברוח יהודית כשרה, שהרי ללא ההיא שעמדה לאבותינו ולנו (היסטורית אמנם, לא בדיוק עמדה, ובכל דור ודור נאלצנו להסתדר לבד — אבל אלה זוטות), לא היינו מי שאנחנו ואולי לא היינו בכלל. מזל גדול, כך מתברר, שאבותינו לא היו חילונים. מ.ש.ל.

המתמודד עם הטענות הדתיות אפוף תחושה עזה של דז'ה־וו. יראי השמים, כאשר תענה אותם, כן ירבו וכן יפרצו. עינית אותם בעקרבים, ישיבו לך בצפרדעי מצרים. עינית אותם בשוטים, ישיבו לך בחסידים שוטים. אלוהים, ישובו ויאמרו, לא מת. והראיה? אנחנו מאמינים בו. למה דומה הדבר? למי שטוען כי הראיה לקיומם של קנטאורים היא העובדה שדורות על דורות של קנטאורופילים מאמינים בהם בכל נפשם ובכל מאודם. עד כדי כך. מה עושים אפוא? להלכה, אפשר היה למשוך כתפיים, ולהכריז שהוויכוח בין מאמינים ללא מאמינים הוא דיון סרק, כמו הוויכוח בין חובבי גלידה וניל לחובבי גלידה פונץ'־בננה. עניין של טעם וזהו. תאמין, אל תאמין — זבש"ך. זה היה אפשרי לולא היו לדיון הזה השלכות מעשיות עמוקות ביותר על חיינו, ולולא הפכו טעמיהם של יראי השמים לרצף של דרישות ותביעות שעל פיהן נתבעים הלא־מאמינים לנהל חלקים נכבדים מחייהם — בשם הנימוס, בשם הסובלנות, בשם היידישקייט הקדוש ובשם שלמות הקואליציה. מעת לעת אין לאפיקורוס ברירה אפוא אלא לנהל מחדש את מה שרצינו להוכיח, להזכיר הפרכות שנשכחו ופירכות שהודחקו. מעת לעת צריך האפיקורוס לחזור ולהעלות באוב את טיעוניו למען החירות וההומניזם, שהרי אין זריזים כמאמינים לתבוע ממנו לוותר על חירויותיו בשם שמים. בעזרת השם, כידוע, אפשר לסדר לא מעט זכויות יתר לסוכניו המורשים של הקב"ה עלי אדמות.

לא אתייחס כאן למכלול הטענות הדתיות, המופיעות בספרי, "מדריך לחילוני". ההוכחות לקיום האל נידונו פעמים רבות כל כך, שאין טעם לחזור כאן על ההפרכות. די להזכיר עניין אחד — המהלך שאותו אני מכנה "זריזות הידיים המטפיזית" של אנשי הדת. הטיעון הרווח ביותר כיום לקיום האל הוא שלא ייתכן שכל זה — העולם — נוצר במקרה. הבה נניח, לצורך העניין, שהעולם אכן נברא בידי כוח קוסמי כלשהו, ואינו תוצר של צירוף מקרים. הטריק הדתי הוא הזינוק המופלא בין הטענה הזאת — שישנו כוח קוסמי, הסיבה לכך שהעולם קיים כפי שהוא — לבין הטענה שהכוח הזה הוא ה', השילוש הקדוש או אללה; שהוא בעל אישיות המזכירה בצורה חשודה את האישיות האנושית; שיש לו אהובים ושנואים ("אהבתי אתכם אמר יהוה, ואמרתם במה אהבתנו; הלוא אח עשו ליעקב נאם יהוה, ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי"); ושמסיבותיו העלומות חשוב לו שלא נאכל שרימפס, או לחלופין חשוב לו שנאכל אותו על בשרו ודמו במהלך טקס המיסה, או שלא נשתה יין ולא נאכל חזיר. די להזכיר שאם הטענה ראשונה — כוח כלשהו ברא את העולם — מבוססת על טיעונים לוגיים, הרי שהטענה השנייה מבוססת כולה על "ההתגלות".

ההתגלות היא רגע שבו האל, שמסיבותיו העלומות בוחר בדרך כלל להסתתר מעיני בני אדם ומניח לרובם לחיות חיי בורות וטעות, נחשף בזהותו האמיתית: לא כוח קוסמי, אלא ה' אלוהיך אשר הוציאך מארץ מצרים. ולמי הוא נחשף? זו שאלה מורכבת. לא ברור מדוע אין החשיפה מתמדת וברורה לכל, כמו השמש, הירח והכוכבים. על פי המסורת היהודית היה רגע — מעמד הר סיני — שבו נחשף משהו מן הנוכחות האלוהית החמקמקה לעם ישראל כולו (עם לא גדול, בפינה לא חשובה במיוחד של העולם הנושב). על פי הנצרות, התגלה האל־שהיה־לאדם כישו מנצרת לרבים (אלפים?) ביהודה של המאה הראשונה לספירה, אולם בגלל החלטתו להתגלות ללא אותות ומופתים שיסבו אליו את תשומת הלב, רוב רואיו לא הבינו כלל כי הם חוזים באל. מי שראה והבין היו תלמידיו המעטים ואולי קבוצה קטנה של מאמינים, בעיקר לאחר שקם לתחייה אחרי צליבתו. על פי האיסלאם ההתגלות היתה ליחיד, לנביא מוחמד, ומלכתחילה תווכה באמצעות המלאך גבריאל. מה שמאפיין את ההתגלות בשלוש הדתות האברהמיות הוא שהיא משרה בחווה אותה תחושה של ביטחון מוחלט בקיומו של הכוח העליון, ואפילו בזהותו. הביטחון המוחלט הזה, שהוא בעיקרו מצב נפשי של החווים ולא השתכנעות לוגית, גורם להם לקבל מסרים שמועברים אליהם כדבר האל על ידי מתווכים. אפילו במעמד הר סיני, מבקש העם מן האל לאחר הישמע הדיבר הראשון, כי לא יעביר להם ישירות את מסריו — תשעת הדברות הנותרים — אלא דרך משה רבנו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ