הגיהנום הלא כל־כך נורא של הפריווילגיה

לא רחוק היום שבו גם אנשים בריאים ייחשבו לפריווילגים חצופים. וגם אותם עוד נצטרך לחסל

בועז יזרעאלי
איור: דניאלה שוחמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בועז יזרעאלי
איור: דניאלה שוחמן

להיות פריווילג בימים אלה זו לא מציאה גדולה; זה מצב לא נעים, שהמצוי בו נאלץ להתמודד עם אישום בלתי־פתיר ולהכות על חטא. הפריווילג אינו יכול לשנות את נקודת המוצא הפריווילגית שלו, כפי שאינו יכול לכפר על החיים הפריווילגיים שצמחו ממנה. אבל ייתכן שמדורי הגיהנום של הפריווילגים לא נוראים כל כך, שכן כפרתו של פריווילג טיפוסי תובעת בעיקר שיהיה מודע ליתרונות־מבית שלו. זה לא עול גדול כל כך, לא צלב כבד מדי. סך הכל שיהיה מודע למשהו, עוד משהו. עוד אות קלון קטן. הרי ממילא אוהבים הפריווילגים להיות מודעים לכל מה שצריך להיות מודעים אליו. המודעות המסוימת הזאת אמורה לגרום לפריווילג לחיות בתחושת התנצלות קבועה, לפחות מהשפה לחוץ, על היותו מה שהוא. יש לא מעט פריווילגים שלוקחים את העניין ברצינות, ובאמת ובתמים נעטפים באי־נעימות ממשית עד כדי מועקה על היותם פריווילגים; על יתרונות אמיתיים ומדומיינים שזכו להם, ללא שום הצדקה אישית, אלא רק משום שנולדו לנסיבות חיים מסוימות, מוצלחות יותר משל אחרים. אבל רוב הפריווילגים יודעים שאין צורך לתרגם את חובת ההתנצלות להלקאה עצמית חמורה מדי, מה עוד שהם מודעים לתרומה שהם תורמים לעולם בעצם היותם פריווילגים, וסביר שאיש מהם עדיין לא מכר את "דירת הירושה בתל אביב" כדי לתת חצי משוויה למישהו מהלא־פריווילגים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ