מאחורי גדרות תיל, מופרדים משכניהם: כשערביי ישראל הוחזקו בגטאות

מסמכים שצונזרו בארכיון המדינה מדגימים כמה מעט ידוע על האזורים המגודרים שהוקמו לערביי ישראל אחרי מלחמת העצמאות. היו מי שאף כינו אותם "מחנות ריכוז"

אדם רז - צרובה
אדם רז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אדם רז - צרובה
אדם רז

للمقالة بالعربية: وراء سياج الجيتو

העוצר והסגר שהוטל בימי הקורונה אולי נדמה כבר כמו זיכרון רחוק, אך מעטים מודעים לכך שמציאות כזו היתה מנת חלקם של אזרחים רבים בישראל. בעבר אף התנהלו הדברים בצורה תקיפה למדי, תוך שימוש בגדרות תיל ותיחום אזורים שכונו גטאות ומחנות ריכוז.

הטלת העוצר וגידור הערבים החלו מיד לאחר כיבושן של ערים מעורבות וערביות במלחמת העצמאות ב–1948. הקרבות הותירו אלפי תושבים ערבים תחת שליטה ישראלית. רוב תושבי הארץ הערבים לא נטלו חלק פעיל במלחמה, ואלה שנותרו בערים היו חלק קטן מציבור של אוכלוסייה מובסת — חלשה, נטולת ייצוג ומפוחדת. החודשים הארוכים לאחר כיבוש הערים היו מבחן בזעיר אנפין לעתיד היחסים בין שני העמים שחלקו את הארץ. בחיפה, שנכבשה באפריל 1948, נותרו לא יותר מ–3,500 ערבים מתוך קרוב ל–70 אלף שהתגוררו בה זמן קצר קודם לכן. ביפו, שנכנעה ב–13 במאי, התגוררו לפני המלחמה מספר דומה של ערבים, ונותרו בה כ–4,000 בלבד. ברמלה ולוד, שנכבשו ביולי 1948, התגוררו כ–35 אלף תושבים, ולאחר כיבושן נותרו בהן כ–2,000 תושבים. בערים אחרות שנכבשו, דוגמת טבריה, צפת, ביסאן (בית שאן) או באר שבע — לא נותרו ערבים. תוך זמן קצר רובם הגדול (כ–85%) של קרוב ל–160 אלף הערבים שנמצאו בשטחה של ישראל בסוף המלחמה מצאו את עצמם תחת ממשל צבאי, נתונים לעוצר קבוע ולמשטר של היתרי תנועה ואישורים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ