מדוע כתיבה אישית נתפסת בישראל כעיסוק לנמושות?

שומרי הסף של הספרות העברית מעולם לא ראו כתיבה אישית בעין יפה: דווקא כאן, במקום שבו נשיאת עדות בגוף ראשון היתה צריכה לקבל מעמד מוגן, נחשבים אבל וזיכרון למפלטם של הנרקיסיסטיים והקטנוניים. ייתכן שעכשיו, כל זה עומד להסתיים

איריס לעאל
איריס לעאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איריס לעאל
איריס לעאל

ב–2011, שלוש שנים אחרי מות אשתו, כתב הסופר הבריטי ג'וליאן בארנס מאמר ביקורת לניו יורק ריוויו אוף בוקס. את הכותרת, "להסדיר את הצער", שאל בארנס ממאמרו הידוע של סמואל ג'ונסון, "The Proper Means of Regulating Sorrow". במאמרו, שבחן את ספריהן של ג'ואן דידיון וג'ויס קרול אוטס — ממוארים המוקדשים לשנת האבל הראשונה על מות בעליהן — לא הזכיר בארנס את אובדנו האישי. מאז "שנה של מחשבות מופלאות" של דידיון הפך לספר איקוני ולנקודת התייחסות הכרחית בכל דיון המיוחד לכתיבה על אובדן. "סיפורה של אלמנה" של אוטס דווקא נשכח; אם להאמין לביקורת של בארנס, היה זה ככל הנראה מסיבה טובה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ