זו נהימת בוז בוטה לעבר חייהם של האנשים הפשוטים

השחיינים בישראל היו מאז ומעולם בתחתית סדר העדיפויות. ההתעקשות לסגור את הבריכות היא דוגמה נוספת לכך

גיא פרחי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא פרחי

על דלת מלתחות הגברים בגורן־גולדשטיין, קאנטרי בסבסוד עירוני בשכונת קרית שלום בתל אביב, מודבק ברישול דף A4, מנוקד בנתזי המים המושלכים מגופות הנכנסים והיוצאים, שמבטיח לתקן את התקלה בלוקרים הדיגיטליים "במהלך הימים הקרובים". השלט נמצא שם מאז הגעתי לקאנטרי לראשונה, ואין לדעת כמה זמן הופיע עליה עוד לפני כן. בבריכות הציבוריות, כמו בשירות הציבורי בכלל, הזמן הוא משאב עודף, ניתן למרוח אותו ולכלותו בבזבזנות בלתי־כלכלית. הגברים במלתחות לא נותנים את לבם לשלט, והלוקרים התקולים משתלבים בתפאורה באורח טבעי, כאילו מעולם לא היו אמורים לפעול כהלכה. איש לא ידרוש בזעם מן המזכירות את כספו בחזרה. הכל, לרבות הצוות, מתפקדים כמי שתלויים בחסדיו של כוח עליון. הבריכה החיצונית נפתחת ונסגרת באופן שרירותי, וכאשר ילדים פוחזים פולשים למסלולי השחייה למציל אין דבר לעשות אלא להודות ש"ככה זה בכל קיץ". היחס בין הצוות למבקרים איננו אפוא זה של לקוחות ונותני שירות; מדויק יותר להגדיר את אלה ואת אלה כשותפי גורל. גורל זה הוא האתיקה הקפקאית של מוסדות החוק והמדינה בימים שלפני ההפרטה המסיבית. הציבוריות איננה רק סטטוס של בעלות, אלא הלך רוח, שמשתמר בבריכות הציבוריות כרוח רפאים מעידן קדום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ