התוכנית לבלימת האפרטהייד

מול השיוט (לא הגלות) של העם היהודי בתוך מולדות של עמים זרים, והימנעותו העיקשת מחזרה למולדת, שנהפכה בתודעה לארץ קודש וירטואלית רבת־תביעות ותנאים, עומדת הבעייתיות במרכיב המולדת בזהות הפלסטינית, המקשה ומסבכת מצדה את פתרון שתי המדינות, בעיקר דרך בעיית הפליטים של מלחמת 48'.

אינני יכול להתיימר להיות בקי ברזי הלאומיות הפלסטינית, אולם עיון בצמיחתה מאפשר לתאר את התהליך כדלקמן: האימפריה העותמאנית שלטה במזרח התיכון במשך יותר מ–400 שנה, תקופה ארוכה ומכבידה מאין כמוה. כיוון שהאימפריה הזאת היתה במהותה מוסלמית, והערבים שבתוכה משתייכים בתודעתם לאומה אחת בעלת לשון אחידה (על אף עושר הניבים השונים שבתוכה), הרי מטבע הדברים שלא יכלה להתפתח ולהתבסס לאומיות טריטוריאלית ייחודית בגבולות ברורים ומוגדרים. אבל עם התפוררות האימפריה עקב תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, והתכנסותה בגבולות אתניים ברורים יותר, החלו אט־אט להתגבש המדינות הערביות במזרח התיכון, בחסותן ובעידודן של המעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת. כך החלו להתפתח הזהויות הלאומית של עיראק, סוריה, לבנון, הממלכה ההאשמית, סעודיה ותימן. אולם בארץ ישראל־פלסטין נתקעה התפתחותה של הלאומיות הפלסטינית במחסום כפול — הן בגלל השלטון הצבאי והמינהלי של בריטניה, שאמורה היתה לערוב למימוש המנדט של הצהרת בלפור, והן בגלל כניסה הולכת וגוברת של יהודים לתוך הטריטוריה של ארץ ישראל.