על מה מחפה הזיכרון

כיצד מסבירים את העובדה שהתרחשויות חשובות אינן נשמרות בזיכרון, ואילו דווקא הזיכרונות הבלתי־משמעותיים הם אלה שמלווים אותנו לנצח

ערן רולניק
ערן רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
פרנסיס בייקון, שלושה רישומים של ג'ורג' דייר, 1966
פרנסיס בייקון, שלושה רישומים של ג'ורג' דייר, 1966 צילום: Tim P. Whitby / Getty Images

מנמוסינה או קליאו. העיסוק בזיכרון קדום לפחות כמו העיסוק בשאלות מהו זמן ומהי נפש. בשמה של מנמוסינה, אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, נקשרה תפיסת זיכרון אטומיסטית הרואה בזיכרון מעין יש אטומי מופרד, שאינו זקוק לפרשנות. לפי תפיסה זו, היזכרות היא פונקציה מנטלית מהותית, שליפה של ידע מתוך מצבור קשיח של רשמי חושים שמקורם בלמידה ובהתנסות האישית של האדם. לצד התפיסה האטומיסטית התפתחו, החל מהמאה ה–17 לערך, גם פרדיגמות זיכרון היסטוריות, פסיכולוגיות, ביולוגיות ופסיכואנליטיות, ובעשורים האחרונים גם נוירו־פסיכואנליטיות. בשמה של קליאו — אחת מתשע המוזות במיתולוגיה היוונית, "המספרת" בתרגום לעברית — נקשרה תפיסת הזיכרון ההיסטורית. בפרדיגמה ההיסטורית זיכרון, שיכחה והיזכרות הם תהליכים דינמיים; תוצרים של הבניה אישית, תרבותית וחברתית. הזיכרון בפרדיגמה ההיסטורית הוא תלוי־הקשר אישי וחברתי, ומשמעותו נגזרת מנקודת ראותו הזמנית של המפרש אותו; בין שמדובר בבעל הזיכרון עצמו או באדם אחר המבקש לפרשו. לפי תפיסה זו, הזיכרון הוא מופע אחד מני רבים של תפיסתנו העצמית ושל עולמנו הפנימי בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות. לכן, מן הראוי לא רק להטיל ספק מתמיד במהימנותה של עדות הנשענת על זיכרון, אלא גם לחקור את התלות שיכולה להיות לזיכרון בתעתועי חושים, ובנסיבות הפסיכולוגיות, התרבותיות והפוליטיות שהשתתפו בהיווצרותו. ההיסטוריוגרפיה המודרנית, שהתפתחה במאה ה–19, חידדה את ההבחנה שבין מנמוסינה — אלת הזיכרון — ובין קליאו, אלת ההיסטוריה. ההיסטוריון המדעי אינו רואה בעבר מקור מחויבות אלא מושא לחקירה, ובהתאם לכך הוא אמון על מתודה הקוראת תיגר אף על אותם זיכרונות ששרדו במלואם. מנקודת מבטו, קליאו ומנמוסינה הן למעשה אנטיתזה זו של זו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ