גם במלחמה בין המינים יש חוקים

שנה למהפכת MeToo, הגיע הזמן לחשוב על השלב הבא: הבחנה בין הפלילי לפוגעני, ענישה מידתית — ואפשרות למחילה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מפגינות מחוץ לסנאט בזמן עדותה של כריסטין בלייזי פורד, בחודש שעבר בוושינגטון
מפגינות מחוץ לסנאט בזמן עדותה של כריסטין בלייזי פורד, בחודש שעבר בוושינגטוןצילום: DAMON WINTER / NYT
אווה אילוז
אווה אילוז

המהפכה החברתית שאנו עדים לה בשנה האחרונה הביאה עמה בשורה: נשים שנפגעו מינית רשאיות, בפעם הראשונה, לספר את סיפורן בעצמן. הן לא זקוקות עוד לקבל את אישורם של מתווכים ומומחים בדמותם של עורכי דין, פסיכולוגים או עיתונאים, שירככו את דבריהן ויסלפו אותם. אבל הישירות המבורכת הזאת נושאת עמה אחריות.

ב–1991 העידה המשפטנית האפרו־אמריקאית אניטה היל נגד השופט קלרנס תומאס, שהיה מועמד לבית המשפט העליון, והאשימה אותו בהטרדה מינית ובהערות מיניות פוגעניות. שלושה עשורים לאחר מכן רותקה האומה האמריקאית כולה לעדותה של אשה נוספת, ד"ר כריסטין בלייזי פורד, שהאשימה מועמד אחר, ברט קבאנו, בתקיפה שאירעה בעודם נערים. הדמיון בין שני המקרים מעורר אי־נוחות: בשניהם לא ניתן משקל של ממש לעדות האשה, והגבר שהואשם בתקיפה זכה במינוי היוקרתי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ