נאחזתי בהומור מהול בהרהורים. זהו ספרי האחרון

"אי שם טעיתי בלכתי בשבילי ההומור. הדבר הנכון היחיד לימינו היה צריך להיות הזעקה". מתוך "רצינות ההומור", המתפרסם במלאת שנה למותה של רות בונדי

רות בונדי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות בונדי
צילום: עוזי קרן
רות בונדי

אפשר להתקיים גם בלי הומור, אבל הומור מוסיף כה הרבה לחיים. זכיתי בו במידת מה, אולי בירושה, אולי בחסד, ושנים היה רדום בי. בעצם לא נאה לנכס הומור — הוא שברירי, לא סובל מרות מוצהרת עליו: אם זכית בו, שמח בחלקך בשקט, בענווה, בתודה. ושמור עליו, גם בשעות שחורות.

אולי יחס הקורא העברי לספרות הצ'כית הוא פועל יוצא מיחסי אליה, שכן תמיד בחרתי לתרגום יצירות שיש בהן זיק של הומור, ודילגתי על יצירות של רצינות תהומית, בעיקר משום שיותר מהנה להשתעשע בתרגום הברקות ומשחקי לשון. ויש דברים שלא הייתי מוכנה לגעת בהם מלכתחילה: ב–1994 יצא לאור ספר של מחבר צעיר, פטר שאבאך, בשם המפתה "חרא בוער", שזכה בצ'כיה תוך חמש שנים לשמונה מהדורות. אפילו היה זוכה במאה, בשם זה לא הייתי נוגעת בו, בלי קשר לתוכנו ולסגנונו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ