שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הפרפרים יודעים הרבה על האביב. הם עצמם האביב

שמחת הפרפרים המשכרת מסתיימת בחיזיון מפליא. אילו היינו חיים כמוהם ייתכן שהיינו מולידים, למשל, דגיגים

דרור בורשטיין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: לאה בנימיני

אני רואה אותם בצפון תל אביב ובמזרחה. אני מקבל דיווחים על מאות מהם במרכז. בדרך הביתה הם מטילים צללים גדולים מהם על קיר הקונסרבטוריון הקמור, הבהיר, מלווים את צלילי הפסנתר הבוקעים מבפנים. ידידה מהגליל מדווחת על נפילות גם שם. אני נוסע לירושלים והם חוצים את הכביש מעלי, עוד ועוד, לרוחב. נזהרים מלהידרס, מתווים קו תנועה אחר, אטי יותר, שקט יותר ויפה בהרבה מהכביש המהיר שלנו. גם בירושלים הם עפים, מעל החומות, לכיוון הר הבית, בזוגות ובשלשות, מלאים תשוקה. גשם הפרפרים הזה דומה למבול הציפורים של דפנה דה מוריאה (שהיצ'קוק עיבד לסרטו הידוע), אבל בלי הטונים המאיימים. מוזר ששפע ציפורים, בסרט ובספר, מיתרגם לאימה. יש ז'אנר סרטי אימה, אבל ז'אנר סרטי אושר נדמה לי שלא הומצא עדיין. אולי הגיע הזמן. אני מוכן לכתוב את התסריט לסרט "הפרפרים". אני מוכן גם לשחק בו בתפקיד עצמי או לדבב פרפר אם יהיה זה סרט מצויר.

תגובות