חילול הקודש של המסע לחלל

כיצד מסבירים את העובדה שהציבור איבד עניין בחקר החלל דווקא ברגע שבו האדם הצליח סוף סוף לצאת מכדור הארץ? שני ספרים וסרט עשויים לספק את התשובה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צ'סלי בונסטל, שבתאי במבט מטיטאן, 1944 .
אדם רוברטס, Image
אדם רוברטס, Image

המילה האנגלית profane (מחלל קודש) היא מילה מעניינת. מבחינה אטימולוגית היא מתייחסת לשטח שבחוץ, או מילולית לשטח שמול (pro) המקדש (fanum). כיצד אנו מבינים את חילול הקודש, או את מובניו האחרים, של המסע בחלל? האם כדור הארץ הוא המקדש והחלל החיצון הוא ה"פאנום" החיצוני (ה"פרו")? או שאולי השמים הם המקדש ואנחנו הם אלה שתקועים כאן למטה בחדר הכניסה הארצי, החילוני? האם תחושת הפליאה המתלווה לחקר החלל היא ביסודה דחף דתי? או שמא ההישג של תוכנית אפולו הוא ניצחון מדעי מוצק ונטול־רוחניות של הנדסה, טכנולוגיה וחומר?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ