חילול הקודש של המסע לחלל

כיצד מסבירים את העובדה שהציבור איבד עניין בחקר החלל דווקא ברגע שבו האדם הצליח סוף סוף לצאת מכדור הארץ? שני ספרים וסרט עשויים לספק את התשובה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צ'סלי בונסטל, שבתאי במבט מטיטאן, 1944 .
צ'סלי בונסטל, שבתאי במבט מטיטאן, 1944. אופטימיות מדבקת
אדם רוברטס, Image
אדם רוברטס, Image

המילה האנגלית profane (מחלל קודש) היא מילה מעניינת. מבחינה אטימולוגית היא מתייחסת לשטח שבחוץ, או מילולית לשטח שמול (pro) המקדש (fanum). כיצד אנו מבינים את חילול הקודש, או את מובניו האחרים, של המסע בחלל? האם כדור הארץ הוא המקדש והחלל החיצון הוא ה"פאנום" החיצוני (ה"פרו")? או שאולי השמים הם המקדש ואנחנו הם אלה שתקועים כאן למטה בחדר הכניסה הארצי, החילוני? האם תחושת הפליאה המתלווה לחקר החלל היא ביסודה דחף דתי? או שמא ההישג של תוכנית אפולו הוא ניצחון מדעי מוצק ונטול־רוחניות של הנדסה, טכנולוגיה וחומר?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ