המרגיעה הבינלאומית: החוקרת שצופה פתרון טכנולוגי למשבר האקלים

בעלי החיים נכחדים, יערות הגשם נשרפים וכדור הארץ מתחמם משנה לשנה. אך בזמן שרבים מאבדים תקווה לנוכח שלל הכותרות המדאיגות הללו, פרופ' רות דפריז מציעה נקודת מבט אופטימית

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרופ' רות דפריז
צילום: ניר אריאלי

בשנת 2015 פצח הגרדיאן בפרויקט ממושך תחת הכותרת "השאירו את זה באדמה". הכוונה ב"זה" היא לפחם, נפט, דלק, גז ושאר חבריהם הפחמיים. העיתון קיים שורה של אירועים בנושא, ולצדם פירסם כתבות רבות שתיארו את הצורך להיגמל מההתמכרות האנושית לדלק פחמי. לצד זאת הציעו כתבי העיתון פתרונות יצירתיים, ישימים ולא יקרים, שכבר אומצו ברחבי העולם, להפקת אנרגיה מתחדשת, בריאה יותר, לאדם ולסביבה. הפרויקט פורסם בשני שלבים. בשלב הראשון עורכי העיתון פירסמו כתבות לפי ראות עיניהם המקצועיות, ולאחר מכן עצרו את שטף הפרסום כדי לאפשר לקוראים להגיב ולומר על אילו נושאים הם היו רוצים להמשיך לקרוא בשלב הבא.

התגובות הדהימו את העורכים. רוב סוחף מקרב הקוראים ביקש להתמקד דווקא בסיפורים האופטימיים, שתיארו פתרונות קיימים ועתידיים. "מסר אחד היה חזק וברור — אנשים רוצים תקווה", כתבו עורכי הפרויקט. ולמה לא בעצם? את עיקרי האסון כולם מכירים. כדור הארץ מתחמם; זה לא טוב, ואפילו גרוע. הלאה. אבל קל לעתים לשכוח שבספרה הסביבתית מתרחשים גם דברים טובים — שיש בה גילומים של יצירתיות אנושית ושלרבים משוכני כדור הארץ יש את העוז להיאבק בכוחות גדולים כמו ממשלות ותאגידים עוצמתיים. כל זה עשוי להתמסמס כשמסקרים סוגיה כה כבדת משקל, בהולה ודומיננטית כמו משבר האקלים, שהנרטיב שלה מבוסס על מדע והמדע הזה מצביע על כיוון מפחיד מאוד.

גם בקרב המדענים קשה למצוא חוקרים אופטימיים הסבורים, חרף כל מה שהמדע מצביע עליו, שיש לנו עוד סיכוי להינצל. פרופ' רות דפריז (DeFries), גיאוגרפית סביבתית מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, היא קול יוצא דופן בשיח הסביבתי. דפריז מתמחה במחקר על אופני ההסתגלות של כדור הארץ לפעילות אנושית, אבל לתהילה אקדמית זכתה בשנת 2000 בזכות מחקר פורץ דרך שאיפשר לראשונה לפענח תצלומי לוויין כדי להעריך את שיעור בירוא היערות. זה תחום מחקר מדכא באופן קיצוני: קשה לדמיין מחזה עצוב יותר מנקבת אורנגאוטן כתומה יפהפייה בורחת מאימת בולדוזרים או משריפה מכוונת שמכלה את היער שהוא ביתה, כשעל פרוותה נישא גור קטן ומבוהל. ובכל זאת, דפריז עוסקת בתחום הזה ונותרת אופטימית. הכיצד?

בין השאר בזכות הנתונים הבאים, שעליהם היא מסתמכת לביסוס תפיסת עולמה: ב–1880 מחצית מאוכלוסיית ארה"ב עסקה בחקלאות, והיום רק 2%. "בזכות המהפכה החקלאית, כל חלקת אדמה מספקת היום יותר יבול ודורשת פחות עובדים", היא אומרת בראיון בניו יורק. "אף על פי שהאדם המודרני נהנה מתזונה עשירה יותר מאבותיו, נדרשת לכך פחות אדמה". מאז 1965 ועד היום הצטמצם בחצי השטח החקלאי הדרוש כדי להאכיל אדם מערבי ממוצע. כחצי מהאדמות החקלאיות הללו, אם כן, אפשר להשיב לטבע. בזכות השיפורים בחקלאות וההפחתה המשמעותית בשימוש בעץ להסקה וחימום, אפשר להבחין גם במגמה של חידוש יערות. באזור ניו אינגלנד שבצפון־מזרח ארה"ב, לדוגמה, היערות תופסים כיום 80% מהשטח, בעוד שבסוף המאה ה–19 הם היו רק 50% מהשטח. בעשרים השנים האחרונות שטח כדור הארץ המוקדש לגידול עצים לצרכים תעשייתיים הצטמצם ב–500 מיליון דונם — דומה לשטחה של ספרד. תהליכים דומים יש גם בתחום צריכת מים — בזכות השיפורים בחקלאות, כמות המים הנדרשת לאדם מערבי ממוצע ירדה ב–35% בחצי המאה האחרונה.

מנסרה לא חוקית באמזונס.
20% מהיערות בעולם כבר נכרתו
מנסרה לא חוקית באמזונס. 20% מהיערות בעולם כבר נכרתוצילום: LALO DE ALMEIDA / NYT

"הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שעוד ועוד מנהיגים מטילים ספק במדע האקלים. הם לוקחים את כל העבודה הקשה שהשקענו בהנגשת המדע הזה לציבור וזורקים אותה לפח. הם מסיגים אותנו שנים רבות אחורה"


תפיסתה ההיסטורית של דפריז היא ליניארית, אבל לא במובן שתיאר קרל מרקס. היא סבורה שבני אדם נתקלים בבעיה, ואז מוצאים לה פתרון. הפתרון הזה יוצר בעצמו בעיה חדשה, ואז הם מוצאים גם לבעיה החדשה פתרון מלא תושייה. כשזו הפרדיגמה שלך, ברור שתהיי אופטימית. ב–2014 היא אף פירסמה על כך ספר, The Big Ratchet: How Humanity Thrives in the Face of Natural Crisis ("המַחְגֵר הגדול: כך משגשגת האנושות בפני משבר סביבתי". מחגר הוא מעצור, כמו המנגנון שמונע משרשרת האופניים לנוע לאחור). כותרת המשנה של הספר היא "ביוגרפיה של מין יצירתי", ואכן הספר מתאר את האנושות בשני מישורים חופפים — יחסי האדם והסביבה והמישור הטכנולוגי.

הטענה העיקרית בספר גורסת שהמצב הגרוע הנוכחי — שבו נחלנו הצלחה רבה בזיהום כל חלקה טובה על פני כדור הארץ וגרמנו לכך שהוא יתחמם יותר ויותר משנה לשנה — הוא לא נקודת הסיום של הסיפור האנושי. מתוך ניתוח העבר בפריזמה של בעיה־פתרון מצליחה דפריז להסיק מסקנות אופטימיות לעתיד. מבחינתה, אנחנו בסך הכל שרויים בעוד משבר שהאנושות יצרה, וכפי שהצלחנו לפתור משברי עבר — כמו הצורך להאכיל כל כך הרבה אנשים, שאת חייהם גם הארכנו — כך נצליח להתגבר גם על המהמורה הנוכחית. לשם כך יידרשו טכנולוגיות חדשות והפרדה מובהקת בהרבה בין סביבה אנושית לסביבה טבעית, כדי שנפריע כמה שפחות לשכנתנו הסביבה.

אבל חרף הרוח החיובית שהספר מנסה לפזר, הוא נפתח בסצנה עצובה. דפריז מציינת שעשתה זאת באופן מכוון, כדי כשהקוראים לא יסתנוורו מהאופטימיות שלה וכדי שיבינו עד כמה משמעותי העניין המוטל על הכף. "מדענים לא אמורים לבכות, אבל לא יכולנו לעצור את עצמנו", היא כותבת בראשית הספר. "עברנו כבר מאות קילומטרים של כבישי עפר ובוץ, חצינו לאורך ולרוחב את החלק הדרום־מזרחי של יער האמזונס העצום של ברזיל. היינו שם כדי לראות אם קריאת צילומי הלוויין שלנו, שצולמו ממרחק של מאות קילומטרים מכדור הארץ, תאמה את מה שמתרחש על הקרקע. מה שראינו לא היה רק קרחת יער אחת או שתיים, אלא מאות קרחות, מעשה ידי אדם, שפצעו חלקים נרחבים מהיער המלכותי הזה. לצערנו, הפענוח של תמונות הלוויין היה מדויק".

רק לא מזמן השתוללו שריפות באמזונס בהיקף חסר תקדים. נשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו, לא עשה מספיק לעצירת השריפות ופעילים חברתיים טוענים שהוא אפילו עודד אותן. איך את בכל זאת אופטימית? לפי המצב כרגע, נראה שמספיק אדם אחד שלא אכפת לו כדי לדרדר את המצב.

"אני אופטימית, כי אני יודעת שצמיחה כלכלית וסביבה בהחלט הולכות יד ביד, בניגוד למה שחושבים רבים, ושבמוקדם או במאוחר כוחות השוק יאמרו את דברם. תיאוריית המחגר שלי קובעת שאנחנו מעוניינים להיות יותר יעילים, ולכן נמציא טכנולוגיות יותר יעילות, למעננו ולמען הסביבה. פרט לכך, איזו ברירה יש לנו? אנחנו יכולים להגיד שהכל אבוד ואז לאבד כל מוטיבציה לפעול, או שאנחנו יכולים להשאיר פתח לאופטימיות ולחתור למימוש האפשרות הטובה יותר מבין השתיים".

ועדיין, 20% מהיערות בעולם נכרתו ולא ישובו עוד. ב–40 השנים האחרונות איבדנו למעלה מ–50% ממיני בעלי החיים. זה לא מפחיד אותך?

"הדבר שהכי מפחיד אותי בימים אלה הוא שאנחנו רואים עוד ועוד מנהיגים שמפקפקים במדע האקלים. זה מה שמפחיד אותי. ככל שהמנהיגים האלה רבים יותר, כך הנזק שהם גורמים חמור יותר. הם לוקחים את כל העבודה הקשה שהשקענו בהנגשת המדע הזה לציבור הרחב ובהסברת הבעיה, וזורקים אותה לפח. הם מסיגים אותנו שנים רבות לאחור".

אנחנו נפגשות במשרדה הצנוע בקומה ה–11 בבניין המדעים המדויקים בקמפוס המוריק של אוניברסיטת קולומביה, שם היא מכהנת בתפקיד הרם ביותר שחוקר יכול לקבל — פרופסור של האוניברסיטה. רק 16 חוקרים, כל אחד מתחום אחר, זכו בתואר הזה עד כה, בזכות "מחקרים פורצי דרך שהשפיעו מעבר לתחום המחקר הספציפי". דפריז כתבה דוקטורט בהנדסה סביבתית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ובקריירה שלה זכתה בפרסים, במלגות ובקרנות יוקרתיות. קרני שמש מוקדמות חודרות מבעד לחלון ודפריז מפגינה סבלנות רבה גם כשמכשיר ההקלטה שלי מסרב לפעול ואני מעירה, "את טוענת בספרך שאנחנו יכולים לסמוך על טכנולוגיה שתציל אותנו".

תצלומי לוויין של יער במערב ברזיל
תצלומי לוויין של יער במערב ברזיל. תוך שש שנים נכרתו כמעט כל העציםצילום: NASA / ASTER

"אני אופטימית כי אני יודעת שצמיחה כלכלית וסביבה בהחלט הולכות יד ביד, בניגוד למה שחושבים רבים, ושבמוקדם או במאוחר כוחות השוק יאמרו את דברם"


"הייתי נערה כשרק התחילו לציין לראשונה את 'יום כדור הארץ' ב–1970", היא אומרת בקול רך ובחיוך נבוך. "כשלקחתי חלק בפעילויות האלה, ידעתי שהסביבה תהיה הנושא שאעסוק בו כל חיי. אז דובר על נושאים יותר מוחשיים וקונקרטיים, כמו זיהום מים וזיהום אוויר באזורים מסוימים. מי שיער אז שנגיע לנקודה שבה השיח הסביבתי יהיה כל כך מורכב וגלובלי, ושהפתרונות לא יהיו כלל ברורים מאליהם".

בימים אלה דפריז עסוקה במחקר חדש, שהפעם נערך בהודו. "בברזיל עסקנו בעיקר בהיעלמות של יערות הגשם, ובהודו הסיפור הוא ההידרדרות באיכות היערות. מרוב ניצול אנושי, השירותים שמעניקים היערות למי שתלויים בהם אינם יציבים ואינם אמינים. התמונה כאן יותר מורכבת מאשר בברזיל, כי היער ממשיך להתקיים, רק לא באופן משביע רצון לאף אחד — לא לאנשים ולא לסביבה. הנמר ההודי, למשל, חי שם, ואנחנו עובדים גם על פרויקט שמנסה להשאיר אותו שם לצד בני האדם".

בניסיון לחתור אל עבר פתרון כולל יותר, דפריז ו–18 אקדמאים בכירים מרחבי העולם פירסמו ב–2015 את "המניפסט האקו־מודרני". המסמך, בן 32 עמודים, פירט מדוע יש עדיין תקווה ומה יש לעשות. "כמדענים, חוקרים, קמפיינרים ואזרחים, אנחנו כותבים בשכנוע מבוסס שידע וטכנולוגיה המיושמים בחוכמה עשויים לאפשר עידן אנתרופוקן (מונח מוצע לתקופה הגיאולוגית הנוכחית — נ"א) טוב, ואפילו נהדר", כתבו מחברי המניפסט, שהגדירו את עצמם אקו־פרגמטיים.

וכיצד יש לעשות זאת, לדעתם? על ידי שיפור הטכנולוגיות והפרדת האדם מהטבע. "אנחנו מציגים כאן אידיאל סביבתי ארוך־טווח, שקורא לאנושות לכווץ את ההשפעה שלה על הסביבה ולהותיר יותר מקום לטבע, בעודנו שוללים אידיאל אחר שלפיו חברות אנושיות יכולות לחיות ב'הרמוניה' עם הטבע... מערכות טבעיות לא יכולות להיות מוגנות או להתרחב כל עוד האדם תלוי בהן לקיומו ולאיכות חייו. הגברת פעילויות אנושיות — בייחוד חקלאות, יצירת אנרגיה, שימוש ביערות והתיישבות אנושית — כך שינצלו פחות אדמה ויתערבו כמה שפחות בסביבה הטבעית, היא המפתח להפרדת הפיתוח האנושי מההשלכות שלו על הסביבה... ההפרדה הזאת יכולה להתחולל באמצעות מגמות טכנולוגית ודמוגרפיות המשתלבות זו בזו".

המניפסט ספג ביקורת בטענה שאתם סומכים יותר מדי על טכנולוגיה, ומבקשים לנתק בין אנשים לסביבה. גם אני זעתי בחוסר נוחות למקרא האוטופיה הטכנולוגית שתיארתם בו.

"הרעיון מאחורי המניפסט הוא שטכנולוגיה היא לא טובה או רעה כשלעצמה, אלא תלויה בשימושים שנעשים בה. זה לא שאנחנו רואים בטכנולוגיה אל שיציל אותנו מהמבול, אלא שניסיון העבר מלמד שהאנושות יודעת להמציא דברים מופלאים שמחלצים אותנו מצרות. ידעתי שאנשים רבים לא יאהבו את מה שאנחנו אומרים שם, אבל לדעתי מרבית המבקרים פשוט פירשו לא נכון את הנאמר. אנחנו לא משליכים את כל יהבנו על הטכנולוגיה, וגם לא סבורים שצמיחה כלכלית היא חלק נפרד מהשיח הסביבתי. מה שאנחנו טוענים הוא שצמיחה ועושר, לצד שימוש נכון בטכנולוגיה מודרנית, יכולים להוביל לטבע בריא יותר, בנפרד מבני האדם".

חלק גדול מהמניפסט מוקדש לערים, שבאופן טבעי מהוות את הפתרון היעיל ביותר לרצון להפריד את האדם מהטבע. בעוד שהערים בכל העולם תופסות רק שלושה אחוזים משטח כדור הארץ, הן מהוות בית לכמעט ארבעה מיליארד בני אדם. כלומר, הן יעילות מבחינה סביבתית וכלכלית כאחת. "ערים גם מניעות וגם מסמלות את ההיפרדות של האדם מהטבע. הן פועלות הרבה יותר טוב מכלכלות כפריות בכל הקשור לאספקה יעילה של צרכים אנושיים בפחות פגיעה בסביבה".

אפשר לנסח את הפתרון העירוני המוצע במניפסט כך: צריך להניח לטבע לנפשו במקומות מסוימים, ולפתח את האנושות במקומות אחרים. נניח, לצופף את ניו יורק ולשפר את איכות החיים של תושביה באמצעות חקלאות עירונית וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מחוץ לניו יורק להותיר טבע פראי שאליו אנחנו לא נכנסים ובו אנחנו לא נוגעים. ולמה הם חושבים שזה יעבוד? כי רעיונות משוגעים יותר כבר נחלו הצלחות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ