מורים יכולים לעשות רק מעט. זה מספיק כדי לעשות את ההבדל

צפייה בסרט "בגרות" והתבוננות בעבודה של פיקאסו לימדו אותי מה התפקיד שלי כמורה לספרות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פבלו פיקאסו, "אישה בתחתונית אדומה", 1921. כל כך כאן, וכל כך רחוקה
פבלו פיקאסו, "אישה בתחתונית אדומה", 1921. כל כך כאן, וכל כך רחוקהצילום: מרגריטה פלין, מתוך אוסף משה ושרה מאייר
דרור בורשטיין
דרור בורשטיין

יצאתי מסינמטק תל אביב מלא בסרט "בגרות" של מתן יאיר, שגם משחק בתפקיד הראשי. כמה נדיר שסרט נשאר איתנו גם באור. רוב הקולנוע שרואים מתפוגג מיד. הלכתי לסרט כמעט מכוח חובה מקצועית, שכן גיבורו הוא מורה לספרות — המקצוע שאליו אני התגלגלתי לפני כ–20 שנה, אם כי מול סטודנטים באוניברסיטה ולא מול תלמידי תיכון.

היות שהתלמידים בסרט לא מאוד מתעניינים בספרות, הם שואלים עליה שאלות טובות, ובהן השאלה המדהימה לקראת סיום הסרט, "מה זה בכלל הדבר הזה, ספרות?" אין להעמיד פנים שיודעים את התשובה. כדאי לשאול אותה לפעמים. התשובה של המורה בסרט פשוטה ואמיתית; לא אצטט אותה כדי לא לפגום בחוויית הצפייה, רק אציין שלא מפתיע שהדוגמה שהמורה נותן קשורה באוכל ובאמא. מתשובתו של המורה עולה שהספרות היא סוג של הענקה ומתן חיים, סוג של מזון שרוצים שיהיה תמיד בשפע ושטעמו לא יתפוגג. והסרט הזה עצמו פועל כך, מזין כך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ