מה אפשר ללמוד מהקטסטרופה שלא קרתה

ממרחק של 20 שנה קל לפטור בגיחוך את הבהלה העולמית שעורר באג 2000. אבל גם אפשר ללמוד ממנה שיעור רלוונטי לבעיה הבוערת של ימינו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
באג 2000
ננה אריאל

כשמחוגי השעון הראו חצות זה היה אמור להגיע. כל הבליינים, האוהבים, העובדים, הספונים בביתם והישנים היו אמורים להפוך לדלעת, או לעבור שינוי בסדר גודל דומה: רדיקלי, בלתי־הפיך, מגוחך. אבל השעה חצות הגיעה והעולם עמד על תלו. זכורה לי, כמי שהיתה נערה בליל יום שישי, 31 בדצמבר 1999, תחושת ההחמצה שקשה להודות בה: אם רק היה איזה עיכוב, שיבוש קטן, זיק של מהפך, גורם מפריע שיאשש את הציפייה. משהו. גם מי ששיבוש טכנולוגי עולמי מילא את לבו חרדה קיווה לטעום ממנו קצת, כדי לחוש את הריגוש שבאיום ואת טעמה המתוק של ההצלה. ציפינו לבואו של "באג 2000", שסימן יותר מכל דבר אחר את הדרמה של מפנה האלף. קיווינו לקחת חלק במשבר בינלאומי מסעיר ולהרגיש חלק מהעולם הגדול. ייחלנו לקטסטרופה נוסח "ארמגדון", שובר הקופות ההוליוודי שיצא שנה וחצי קודם לכן והזין את החרדות ואת התשוקות הכמוסות בסוף המילניום. חיכינו למכשול שישמש לנו טקס־מעבר אל המילניום החדש, לצלילי "ליבינג לה וידה לוקה" של ריקי מרטין ו"קרייזי" של בריטני ספירס שיצאו באותה שנה. רצינו לעשות הכל כדי למנוע את בוא הבאג, והתאכזבנו כשהבאג לא בא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ