במערב חשבו שחימוש מדויק יצמצם פגיעה באזרחים. זה לא קרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מל"ט ישראלי ברצועת עזה במבצע צוק איתן, 2014
מל"ט ישראלי ברצועת עזה במבצע צוק איתן, 2014צילום: צילום: Dusan Vranic / AP
יגיל לוי

בסכסוכים מזוינים דמוקרטיות מודרניות עומדות בפני בחירות קשות, שמשמעותן חיים ומוות. אחת הדילמות העיקריות בהקשר זה נובעת מהמתח בין שני עקרונות: הראשון מבוסס על הערך של כיבוד חסינותם של אזרחי האויב, המחייב לא רק הימנעות מפגיעה מכוונת באזרחים אלא גם צמצום במה שמכונה "נזק אגבי" (collateral damage) — פגיעה לא מכוונת או לא צפויה באזרחי אויב בתקיפה צבאית. אחד העקרונות של תורת המלחמה הצודקת אף מחייב חיילים לקבל על עצמם סיכון כדי לצמצם נזק כזה. עיקרון זה התבסס במערב לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בעקבות מלחמת וייטנאם, ועוגן משפטית במסגרת הפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ז'נבה (1949) ב–1977. העיקרון השני הוא צמצום הפגיעה בחיילי המדינה. גם הוא השתרש לאחר מלחמת וייטנאם, ככל שהתפתחה רגישות לחללים בחברות המערביות. רגישות זו מאתגרת את היכולת להפעיל כוח בשל החשש שחללים מבית יעוררו התנגדות בקרב דעת הקהל, והיא עודדה מדינות להשקיע משאבים בהגנה על חיי חייליהן.