בפוליטיקה, המאבק המוסרי מתבקש. בתרבות ובאמנות הוא מתכון להתאבדות

הניסיון להעלים אמנים ויצירות "פוגעניים" יורה לכל הכיוונים אבל מפספס בגדול. ראוי לקרוא לו בשמו: צנזורה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרנק זאפה בשימוע בסנאט, 1985. תעשיית המוזיקה נכנעה להורים המודאגים
פרנק זאפה בשימוע בסנאט, 1985. תעשיית המוזיקה נכנעה להורים המודאגיםצילום: Lana Harris / AP
יונתן אנגלנדר

בספטמבר 1985 נכנס לסנאט בוושינגטון אורח לא־שגרתי: לא איש ממשל מעונב או מנכ"ל מגולח, אלא פרנק זאפה בכבודו ובעצמו. הנושא שעל הפרק: השחתת מוחם של צעירי ארה"ב על ידי מוזיקת הרוק המלאה במין, אלימות ומרד נעורים. השימוע נערך בסנאט לבקשת "מרכז ההורים למידע על מוזיקה", שדרש שאלבומים יכללו אזהרות לגבי שירים "בעייתיים". ברשימת השירים מעוררי המחלוקת נכלל בין היתר "Darling Nikki" של פרינס, שכולל תיאור של אוננות נשית. "זו זוהמה מזעזעת", התריע הסנאטור הדמוקרטי ארנסט (פריץ) הולינגס, "אם הייתי מוצא דרך להיפטר מזה באופן שלא פוגע בחוקה — הייתי עושה זאת".

תגובות