באתי להתיידד עם הארעיות, לא לחמוק ממנה. הקורונה לימדה אותי שיעור

בטיפשותי חשבתי שאם אסע רחוק מספיק אהיה רחוק גם מהקטסטרופה. אז חשבתי

גדעון לב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מסעדה שוממת בוונציה, השבוע. בהלת הקורונה רוקנה את צפון איטליה מאדם
מסעדה שוממת בוונציה, השבוע. בהלת הקורונה רוקנה את צפון איטליה מאדםצילום: Francisco Seco/אי־פי

המטוס לוונציה נחת בשעת ערב בנמל התעופה מרקו פולו. שבועות ארוכים של חורף איטלקי נפרסו לפניי. גררתי מזוודה במדרגות תלולות לחדר בעליית גג של מלון קטן, ויצאתי לשוטט בעיר הזאת, היפה מכולן. הסמטאות הומות אדם, שיא קרנבל המסכות.

השכם בבוקר הגלשתי את המזוודה במדרגות ויצאתי במסע צפונה: רכבת מהירה עד ורונה ואז החלפה למקומית, ר'גיונאלֶה, באוטובוס חבוט הלאה ומעלה לעיירה קטנה בשיפולי הדולומיטים, ומשם בטרמפ ידידותי עד לקצה קצהַ של דרך עפר הררית מתפתלת, לבית חווה נסתר ומבודד. לכאן כיוונתי. העצים עוד עירומים, אך למרגלותיהם פרחים ראשונים, צהובים וסגולים. השלג מכתיר את פסגות ההרים. השקט עמוק. בחצר הרחבה, תחת צוק נישא, בודהה של אבן יושב בשלווה. אולי באמת, סוף סוף. אולי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ