השמאל הישראלי הצמיח יצר התאבדות. והיצר הזה כמעט דתי

עמדת הקורבן ראויה בהחלט לכלב המועמד לאימוץ, אך בפוליטיקה היא הרסנית

בועז יזרעאלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בועז יזרעאלי

"המוראליסטים שאומרים לבני האדם: דכאו את מאווייכם ושלטו ברצונותיכם אם רוצים אתם להיות מאושרים, אינם מכירים את הדרך אל האושר"

מאדאם דו שאטלה, "על האושר", נהר ספרים, תירגמה: אביבה ברק הומי

אין להכחיש זאת: השמאל שלנו בפירוש אינו השמאל הישן, זה של באדר מיינהוף, הבריגדות האדומות או מחתרת מזג האוויר. דרכי פעולה אלימות אינן באות כאן בחשבון. בשמאל העדכני, עצם קיומה של הנטייה האנושית לאלימות מוכחשת. אם קורה שיש אלימות, סיבתה אחת — פחד, "פחד מהשונה". ומתברר שהראייה הזאת כה דומיננטית עד שהיא מוחלת לא רק על בני אדם. בשיחה מזדמנת שהיתה לי עם שכן, מאלף כלבים חביב שמשתתף בקביעות במחאה נגד נתניהו והימין, סיפרתי לו שהכלבה שלנו נוטה לפעמים לתקוף כלבים אחרים. הוא טען בתגובה שאין ספק שהיא עושה זאת רק מתוך תחושת איום. לא, אין לה שום דחף לתקוף, אלא רק אם מישהו מאיים עליה. לא עזר כשפירטתי שהכלבה תוקפת דווקא כלבים קטנים או כלבים חששנים שהיא אינה רואה בהם שום איום. הוא עמד על דעתו גם כשסיפרתי על שני כלבים שהיו לי בעבר, שהנאתם מתקיפה מזדמנת של כלב אחר היתה גדולה אף יותר מהעונג שבאכילה. זה ניכר בהם. שום פחד לא היה שם. למרבה הבושה, עונג דומה היה להם גם כשהרגו ארנבת מסכנה שלא הספקתי להציל משיניהם הזריזות. וגם כמה נוטריות, אם כבר שמים את זה על השולחן. אולי זה היה יצר ציד, יצר משחק, יצר הריגה, השד יודע, אבל לא משהו שקשור לתפיסה הצרה והפדגוגית־פוליטית שניסה המאלף הזה להלביש עליהם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ