50 שנה אחרי, הגיע הזמן לשאול: האם קובלר־רוס צדקה?

המודל הנודע של חמשת שלבי האבל הוא שריד לעידן שבו ציפו מאנשים להתארגן לפי תיאוריות, ולא להיפך. כעת יש מקום למודלים חדשים ורגישים יותר

ד"ר שירלי אברמי
שירלי אברמי
איור: רועי רגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד"ר שירלי אברמי
שירלי אברמי
איור: רועי רגב

חלפו יותר מ–50 שנה מאז הגתה אליזבת קוּבלר־רוס את מודל תהליך האבל על חמשת שלביו, שבעקבותיו נדמה היה שמצפים מהאבלים לעבור את שלבי תהליך האבל כסדרם, ולחוות באופן סדור הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. האֵבל, על פי המודל, נמשך תקופה כלשהי — ומסתיים. למודל היתה חשיבות רבה בהבנת תהליך האבל, שלביו, משכו ומאפייניו; הוא עיצב דורות של מטפלים, מטופלים ותהליכי טיפול, שיקום והחלמה; אולם כיום יש מקום להציב מולו סימני שאלה. על פי קובלר־רוס, פסיכיאטרית שווייצרית־אמריקאית, לתהליך האבל יש תאריך תפוגה. בסיומו יחווה האדם האבל השלמה, "הפסקה של המשא ומתן עם העבר", במילותיה, ועל כן יוכל גם להיפרד מן המת. אלא שבחינה של תהליכי אבל, תחילתם, משכם, מהלכם וסיומם, בתיאוריה ובפרקטיקה, בספרות המקצועית ובחיים עצמם, מגלה מגוון רחב מאוד של תהליכי אבל. אלו המתחילים לאחר המוות, אלו המתחילים לפניו, ואלו שאינם מתחילים כלל; כאלו שנעצרים באחד מן השלבים, וכאלו שבהם תהליך האבל אינו מגיע אל סיומו.

תגובות