הישראלים מדברים כמו ילדים בני חמש. זה לא כל כך נעים

כדי לשלוט באוכלוסייה אין צורך במשטרה חשאית ובחדרי עינויים. אינפנטיליזציה היא אמצעי יעיל בהרבה

בועז יזרעאלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בועז יזרעאלי

"!awesome", מודיע לי המחשב שלי, לא התגלו איומים בסריקה. כן, משום מה המחשב שלי פונה אליי כאילו אני טינאייג'ר אמריקאי בשעה שאין דבר רחוק יותר מהאמת. אולי זה צורם, אבל זה לא מוזר. רוח של התיילדות מפעפעת סביב ותופסת אחיזה בשפה ובהתנהגות בצורות שונות. כינויי גנאי נפוצים בזירה נשמעים כאילו הגיעו מחצר בית ספר יסודי. למשל, הכינוי השגור ליאיר נתניהו — ילד זין — כינוי טיפשי וילדותי שלא אומר דבר על הדמות ושהיה לחלק טבעי מהדיבור הכללי, גם בתקשורת. צורמת לא פחות היא היצירה הלשונית "אבל היי" ("נכון, היה שבוע מעאפן, אבל היי, מחר יום שישי") שהגיעה גם לכותרות בעיתון הארץ. או המושג החביב בינג', שנשמע כמו שמה של ארנבת חמודה בסרט אנימציה לפעוטות (ובניגוד לחמידותו מתאר מצב של הירקבות זקנה מול המסך). ואת ה"מלא מלא" ו"העל מלא" שמופיע בכל פינה, גם בפי ראש הממשלה. הזמנות לסדנות כתיבה מכריזות: "בואו, יהיה ממש כיף!" כאילו מדובר בהפעלה לבני חמש. ויש את ה"סבבה?" שאין טבעי ממנו בסופה של תוכחה — "בואו רק נסכם, שאם אתם מתכוונים להביא חיים לעולם הזה רק כדי להרוס אותם, אז פשוט אל תביאו אותם מלכתחילה. סבבה?" וכמובן גם "מרחב בטוח", מושג שצץ בכל זירה ומעלה ניחוח חמים וחרדתי של גן ילדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ