במבט ראשון זה נראה כמו ענף. אחרי רגע מתברר שיש כאן משהו חי

המקלונאים, וליתר דיוק המקלונאיות, לא רק נראים כמו עץ דקיק: הם גם מתנהגים כמוהו, ומתרבים בתהליך מוזר ומהפנט כבר יותר מ-200 מיליון שנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מקלון
צילום: Mark Brandon/Shutterstock
דרור בורשטיין
דרור בורשטיין

מכל זכוכית, טֶרַרְיוּם קטן, במוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט בתל אביב. יש בו עץ זעיר, גזעו מלאכותי, ובתוכו תקועים ענפים ועלים. למרגלותיו מפוזרים עלים יבשים של עצים אחרים ומחטי אורן בשלכת. חורשה מיניאטורית. אצטרובל מונח בפינה, נשען על הזכוכיות. אפשר לחשוב שזהו מין בּוֹנְסַאי, אבל אחרי רגע נגלים התושבים. ליתר דיוק, התושבות. במין הזה ורבים אחרים לא ידוע על זכרים. משמעות הדבר שהנקבות במיני מקלונאים רבים מפרות את עצמן במה שמכונה "רביית בתולים", בלא צורך בַּיצורים המוזרים הקרויים זכרים, ומביציהן יבקעו נקבות זהות לאמהותיהן. הבת, האמא, הסבתא, הסבתא הגדולה וכן הלאה, זהות זו לזו: אותו השׂיער, אותו האף, אותם האגודלים — הרי לכם נושא לפנטזיה פמיניסטית מלבבת על בסיס יצור מעולם החרקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ