מהמובארקים לפיטורים, תוך שנה וחצי. פרק מספרו של נדב איל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנת המיליון, קיץ 2011
צילום: REUTERS
נדב איל
נדב איל

בסוף שנת 2009 חזרנו לישראל. זו לא היתה החלטה מובנת מאליה; רבים מחברינו נותרו בבריטניה והמשיכו לעבוד וללמוד שם. לונדון היא עיר חמימה ונדיבה לבני לאומים אחרים, ולמרות זאת לא רצינו לשלם את מחירה של הגירה: הזרות. גילינו שמעבר לכל טיעון אידיאולוגי אנו לא רוצים להיות זרים בארץ נוכרייה.

שמחנו לחזור הביתה, אבל המציאות הישראלית נדמתה מנותקת, מבודדת מהמתרחש באותם רגעים ברחבי העולם. אולי היו אלה הלימודים בלונדון ומה שהבנתי במהלכם, ואולי סיקור המשבר הכלכלי העולמי, אבל התקשיתי להאמין למראה עיני. באירופה החלו מתפתחות תנועות המחאה נגד השיטה הכלכלית שכשלה, המערב חש התפכחות כואבת, אך זו טרם הגיעה לישראל. היא נותרה קפואה בזמן. הדבר הראשון שהיה קל להבחין בו הוא מחירי המזון ברשתות השיווק בישראל. הם היו בלתי סבירים אפילו בהשוואה לחנויות יוקרה בריטיות, וזה היה רחב יותר. מבנה המשק הריכוזי, חוסר הבושה בקשרי הון שלטון, שוק הסלולר, הנדל"ן, כולם היו נגועים בתאוות בצע ומחירים בלתי הגיוניים בעליל. השוויתי מחירים, הבטתי בשערי מטבע וכוח קנייה — וגם בשירותים הציבוריים המתכווצים של המדינה. זו לא המדינה שממש השתנתה בשלוש השנים שנעדרתי; זה היה העולם, ואני בתוכו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ