שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רון פרסלר
רון פרסלר

שמתי את ידי על אוסף הספרים החדש של הרב יצחק כדורי העוסק בקבלה מעשית, ובחרתי לנסות מתוכו כישוף שקל יהיה לבדוק. החלטתי לנסות להוציא יין מהקיר. קניתי את המרכיבים הדרושים, כתבתי את שמות המלאכים, והמתנתי. לא חלפה דקה לפני שהופיעה בקיר נקודה של רטיבות שהתפשטה והאדימה. נוזל אדום ניגר ממנה על הסיד. החלחול הפך לטפטוף שהפך לקילוח דק שהתגבר לזרם של ממש. והיום, בכל פעם שאני מארח, אני מוזג לחברי מן היין, שאמנם אינו משובח בטעמו, אבל יש בו מן הפלא והוא נושא מצוין לשיחה.

נסים מוסברים על ידי מחולליהם וחסידיהם במונחים לא מדעיים, פסאודו-מדעיים, או כהתרחשויות שהמדע עוד לא הצליח להסביר. אבל האמת היא שכבר כ-20 שנה רוב התופעות הקשורות בנסים מובנות היטב, אלא שההסבר המדעי יאכזב את מי שמלכתחילה פונה לנסים כדי להתרחק מהסברים שכאלו.

לפני כמה שנים פגשתי בארוחת ערב אשה שאמרה לי, "אני לא מאמינה בדברים האלו, אבל לפני חודשיים פגשתי מקובל שאמר לי 'את עובדת סוציאלית', בלי שסיפרתי לו". אחרי שהסברתי לה איך אותם נסים מתרחשים, היא נזכרה. המקובל לא אמר לה שהיא עובדת סוציאלית אלא רק שהיא עוזרת לאנשים. מעניין לשמוע הקלטות של שיחות שנעשות עם מקובלים ושאר מכשפים, להיווכח כמה תחזיות ותצפיות שגויות נאמרות בהן, ואז להתפעל כשהלקוח המרוצה זוכר אך ורק את התצפיות הנכונות והתחזיות שהתגשמו.

איור: יעל בר

הזיכרון האנושי הוא סלקטיבי, ואנחנו נוטים לזכור דברים שמתאימים להשקפותינו או כאלו שגורמים לנו התרגשות. צ'רלס דארווין כתב כי הבחין שבכל פעם שהוא נתקל בתופעה שסותרת תיאוריה שלו הוא נוטה לשכוח אותה, ולכן הקפיד תמיד לרשום אותה ביומנו. דבר דומה קורה כשיש לנו תחושה מבשרת רעות. יש לנו תחושות כאלו כל הזמן, אבל אנחנו זוכרים רק את הפעמים שבהן התחושות התממשו. או, למשל, שחקן כדורגל יזכור את השערים שהבקיע כשלבש את תחתוני המזל שלו ולא את כל הפעמים שהחמיץ. אותה אשה בארוחת הערב אולי לא האמינה במקובלים, אבל פנתה לאחד בשעת משבר ומן הסתם רצתה להאמין בו. זה הספיק כדי לתעתע בזיכרונה.

ולא רק הזיכרון סלקטיבי. ב-1960 עשה פיטר ווייסון ניסוי שאתם יכולים לנסות על קרוביכם. הוא הציג לנבדק את שלשת המספרים 2-4-6. הוא הסביר שהמספרים מצייתים לחוקיות, ושעל הנבדק לנחש אותה על ידי המצאת שלשות נוספות, עליהן ייאמר לו אם הן מתאימות לחוקיות. הנבדק התבקש להכריז על החוקיות כאשר הוא בטוח שגילה אותה. רבים ניחשו חוקיות של רצף מספרים זוגיים, ולכן ניסו שלשות כמו 8-10-12, שכולן מתאימות לחוקיות, ואמרו שהם בטוחים בה. אחרים ניסו כפולות של 1-2-3, כמו 3-6-9, גם הן מתאימות לחוקיות, ולכן נעשו בטוחים בהשערה שלהם. אבל הרוב לא ניסו לאתגר את השערתם הראשונית בשלשות שאינן מתאימות לה, ולכן החמיצו את החוקיות האמיתית: שלושה מספרים כלשהם בסדר עולה. 

ולא בלבד שאנחנו לא מנסים לאתגר את השערותינו, אלא שמרגע שגיבשנו דעה קשה לנו לשנות אותה. מספר ניסויים הראו שלא רק הזיכרון מתעתע בנו, אלא שקשה לנו להשתחרר מהאשליה. מרגע שגיבשנו דעה קשה לנו לשנות אותה. ניסויים אחדים הראו שאנשים המחזיקים בדעה כלשהי מבטלים ראיות סותרות המוצבות לפניהם בטענה שהן קלושות. כדי שישתכנעו בטעותם הם מבקשים הוכחות כל כך חותכות שאפילו בורא עולם לא יכול לספק. במילים אחרות - קשה לשכנע אנשים עם עובדות.

השורה התחתונה היא שהמוח בנוי כדי להאמין, לא לפקפק. האמונה היא טבעית ואילו החשיבה המדעית הספקנית נקנית במאמץ רב. התופעות שתוארו הן אשליות המתעתעות בנו בקלות, וגורמות לרבים מאיתנו להאמין כי חזינו בנס, הן תוצאה של תכונה של המוח המקשה עליו להתמודד עם עולם אקראי. הן גם אינן ייחודיות לבני אדם. בשנות ה-30, הפסיכולוג האמריקאי הנודע ב"פ סקינר בנה כלובים עם כפתורים ומנגנוני האכלה. הוא גילה כי היונים שהושמו בהם הצליחו ללמוד את הפעולות הנחוצות (לחיצה על הכפתורים בסדר מסוים) כדי שהמנגנון יספק להן אוכל. ב-47' הוא שאל את עצמו מה יקרה אם המנגנון יאכיל את היונים מדי פעם בלי קשר לפעולות שביצעו.

לפני מאות-אלפי שנים, כשאבותינו הלכו ביער והבחינו במשהו בצמחייה, היו כאלה שחשבו שזה נמר ונסו מן המקום, והיו ספקנים שחשבו כי זה תעתוע של העלים והשמש, שרק עשוי להיראות כחברבורות. אחרי מספיק טיולים הספקנים נטרפו והפתאים הולידו אותנו. תפקידו העיקרי של המוח הוא לזהות דפוסים, לגלות תבניות, החל מזיהוי העצמים שאנחנו רואים והבנת הצלילים שאנחנו שומעים וכלה במציאת הסבר לכל אירוע הקורה אותנו. ואם מכר מטלפן אלינו מיד לאחר שחשבנו עליו, אנחנו יכולים לקבוע שזה צירוף מקרים, או לזהות דפוס - חשבתי על פלוני ואז הוא התקשר - ולמצוא קשר סיבתי, כלומר לייחס את המקרה לטלפתיה. אותו הדבר אם עסקה מצליחה כשבכיסנו קמע ממקובל.

לפעמים המוח טועה, אבל כדי לשרוד בסביבה עם נמרים, הוא מעדיף לגלות דפוס שגוי מאשר להחמיץ דפוס אפשרי. כלומר, המוח לא רק מגלה דפוסים, הוא גם מגלה אותם היכן שאינם, ובמיוחד דפוסים שאפשר לשייך לאיזה סוכן רצוני כמו נמר או צדיק, ופחות לגורם אקראי כמו הרוח. כפי שהטבע שונא ואקום כך המוח שונא אקראיות. ומרגע שהוא מגלה דפוס, הוא מעדיף לחזק אותו - לזכור את הדברים המתאימים לו ולא את הסותרים.

אבל לא כולנו סולדים מאקראיות באותה המידה. ניסויים שנעשו בשנות ה-90 הראו שאנשים שמאמינים בתופעות על-טבעיות מגלים נטייה חזקה יותר מהלא-מאמינים למצוא דפוסים במקומות שאינם. למשל, הם זיהו לעתים תכופות יותר עצמים בתוך תמונות אקראיות שלא היה בהן דבר. גם במשך חייו של אדם יחיד ישנה שונות בזיהוי התבניות. מחקר שפורסם בכתב העת "Science" ב-2008 הראה שלאנשים יש נטייה חזקה יותר לחפש דפוסים כאשר הם מרגישים חוסר שליטה. הכימיה המוחית המשפיעה על זיהוי התבניות נמצאה ככל הנראה ב-2009 בסדרת ניסויים שנעשתה ב-MIT. התגלה שכאשר לנבדקים הוזרקה תרופה הגורמת לייצור מוגבר של דופמין במוח, הנטייה שלהם למצוא או לדמיין תבניות גברה.

אירועים אקראיים וצירופי מקרים קורים כל הזמן, אבל מי שמאמין שהוא נתון לעין-הרע, מוחו ישלוף אירועים ספציפיים ויבנה תבנית מדומיינת שמתאימה למצבו המצער. אחר, שמאמין שמלאכים שומרים עליו, יגלה דפוסים אחרים. רבים ימציאו הסברים יותר ארציים, אבל רק מעטים מסוגלים לוותר על הסבר ולהתייחס לאירועים רבים ומשמעותיים בחייהם כמקריים לחלוטין.

כשסקינר חזר למעבדה לבדוק מה עושות היונים שמקבלות אוכל בלי קשר לפעולות שעשו, הוא ראה שמתוך שמונה היונים, שש התנהגו מוזר. אחת הסתובבה בכלוב שוב ושוב נגד כיוון השעון. אחרת דחפה את ראשה פעמים רבות לעבר אחת מפינות התא. שתיים הניעו את ראשן במהירות מימין לשמאל, ואז החזירו אותו באטיות בכיוון ההפוך. סקינר הסביר בקלות את המתרחש. היונים חזרו על הפעולה שעשו במקרה כשקיבלו אוכל בפעם הראשונה ואז השתכנעו באפקטיביות שלה כשקיבלו אוכל בפעם השנייה. היונים התחילו להאמין באמונות טפלות.

אני לא יודע כמה אנשים פונים למקובלים וידעונים, אבל סקרים הראו שאחוז ניכר באוכלוסייה פונה לרפואה אלטרנטיבית, למרות שרוב סוגי הרפואה האלטרנטיבית נחקרו היטב והתוצאות חד משמעיות: היא אינה מועילה יותר ממתן טיפולי דמה (פלסבו). העובדה הזאת אינה מוטלת בספק, ובשונה ממה שמסיבות שונות מדווח בתקשורת, היא גם לא שנויה במחלוקת. זה לא אומר שטיפולים אלטרנטיביים לא עובדים במקרים מסוימים. הם עובדים בגלל שגם טיפולי פלסבו מועילים לפעמים, אם כי לא לגמרי ברור איך. התברר גם שמטפלים אלטרנטיביים מצליחים במתן פלסבו אפקטיבי יותר מרופאים, מסיבות שמתחילות להתבהר. אבל אשליה קוגניטיבית נוספת על אלו שכבר הוזכרו מעניקה לרפואה האלטרנטיבית הצלחה מדומה. סימפטומים רפואיים הם גליים מטבעם - הם נוטים להתגבר ואז להיחלש וחוזר חלילה. אדם הסובל מסימפטום יפנה למטפל כשהסימפטום במלוא חומרתו. הסימפטום ייחלש באופן טבעי, אבל כמו היונים, מוחנו המחפש הסברים ייחס את ההקלה לטיפול.

יש המתעקשים לנסות לשכנע את מאמיני העל-טבעי והרפואה האלטרנטיבית לפקפק, למרות שעל פי המחקרים שהם עצמם מצטטים זהו ניסיון עקר - אנשים הרי לא משתכנעים מעובדות. אבל אין לזלזל בנסים. נכון, אלו אשליות ולא דברים שמתרחשים "באמת", אבל אירועים מדומיינים השפיעו על המין האנושי לא פחות מאלו שהתרחשו במציאות. פריחתה של המיסטיקה בסוף המאה ה-19 ועליית "העידן החדש" תרמו לקידום הנשים, והנטייה למצוא סדר בכאוס מולידה יצירתיות. אנחנו רואים דמויות בעננים.הוגים בתחומים כמו ביקורת תרבות, מוצאים דפוסים במקומות שאינם קיימים ובונים תיאוריות שאולי אינן נכונות במציאות הממשית, אבל הן מעוררות מחשבה ומפנות זרקור אל תהליכים בחברה הטעונים שיפור. ואם מקובלים, ידעונים ומרפאים מקילים על אנשים, אזי הם ממלאים תפקיד חשוב בחברה. אבל הלקח העיקרי מתוצאות המחקרים לא קשור בנסים. הלקח הוא שאנחנו לא מתבוננים בעולם ואז מגבשים עליו דעה, אלא מגבשים דעה ואז רואים את העולם בצורה המאששת אותה.

לבסוף, חלק גדול מהידע האישי שלנו נצבר מסיפורים. אנחנו אוהבים לשמוע סיפורים, אנחנו אוהבים לחזור עליהם, אנחנו אוהבים לשפץ אותם. אנחנו פחות אוהבים לבחון את אמיתותם. אני למשל מפחד לעמוד מול המראה ולומר "קנדימן" חמש פעמים. ניסיתי פעם אחת, אבל למה להתגרות בגורל? פתחתי בסיפור על יין שנובע מקיר ביתי, ואתם מוזמנים לחזור עליו ולהוסיף עליו. אתם מוזמנים אפילו להישבע שאתם מכירים אותי באופן אישי.*

ממצאים

באפריקה, מדענית ישנה שישה לילות בין ענפי העצים כדי לברר למה ירדנו משם מלכתחילה, מדענים יפנים הפכו את מוחותיהם של עכברים לשקופים ומדענים צפון-קוריאנים השתילו גן בכלב ביגל שגרם לו לזרוח בירוק תחת קרינה אולטרה-סגולה, באמריקה מדענים הזריקו הורמון גדילה לדג זברה כדי לתקן נזק שמיעתי, ופסיכותרפיסטית אנגלייה ניתחה את משמעותם של קרקורי בטן בזמן טיפול פסיכולוגי. התגלה שכמו בני אדם, נמלים וחלזונות, גם זן של רקבובית רירית מסוגל לגדל את מזונו. שימפנזים נצפו מתנהגים באלטרואיזם, צרעות משרתות את מלכתן בעיקר מתוך ציפייה לרשת את מקומה, ולסוסים יש, ככל הנראה, איזושהי תפיסה של בני אדם כמושג. הסיכון למלחמת אזרחים בארצות טרופיות מוכפל בשנים חמות, נאמנות למותגים נמצאת בנסיגה, והשיטות המקובלות להערכת גודל קהל אינן מהימנות כלל. ייתכן שמתח כרוני אכן מלבין את השיער. נמצא קשר בין הזדקנות בריאה לסיפוק מיני בקרב נשים בנות 60 עד 89. זקנים חולמים בשחור-לבן. חרדה קיומית גורמת לאנשים להירתע מריצ'רד דוקינס. כפייתיות גורמת לאובססיה ולא ההפך, כפי שמקובל היה לחשוב. אימפולסיביות ואלכוהוליזם הם שילוב מסוכן.

מדענים שוקדים על פיתוח תרופה שתמחק זיכרונות רעים. גברים לא חוששים ששיחה על הדברים המציקים להם תגרום להם מבוכה; הם פשוט רואים בזה בזבוז זמן. "מצד שני", אמרה אמנדה רוז, עורכת המחקר באוניברסיטת מיזורי, "הרבה בנות נמצאות בסכנה של שיחה מוגזמת על בעיות, שעלולה לגרום לחרדה ודיכאון". לנקבות צפרדעי טונגרה אין פנאי להקשיב לשיר החיזור של הזכרים עד סופו, והן בוחרות בזכר כבר באמצע השיר. קולות העיר מפריעים לירגזי המצוי לשיר בקול נמוך ואטרקטיבי ומאלצים אותו לשיר בקול גבוה וחביב פחות על הנקבות כדי להישמע. מושב המבוכה במוח נמצא בידי נוירולוגים שהקליטו פגועי מוח מצרפים את קולם ללהיט שנות ה-60 "My Girl" של להקת Temptations ואחר כך השמיעו להם את ההקלטה ללא הליווי המוזיקלי בזמן שמוחם נסרק. בנות מתחילות להעדיף ורוד ובנים מתחילים להירתע מוורוד בין גיל שנתיים לשלוש, וכנראה כתוצאה מרמזים חברתיים ולא כפי שנטען בעבר כיתרון אבולוציוני נשי במציאת פירות. הצבע ורוד מעודד נשים להאמין כי לא יחלו בסרטן השד וגורם להם לתרום פחות לחקר הסרטן. נשים מגלות פחות עניין במדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה כשהן מחפשות אהבה. חוקרים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס מצאו שלושה סוגי נדנוד של ילדים בגילים 3 עד 5: נדנוד ילדותי, נדנוד בוחן גבולות ונדנוד מניפולטיבי. "המחקר שלנו מצא כי נדנוד מניפולטיבי ורמת הנדנוד הכללית מתגברים עם הגיל", אמרה הולי הנרי, החוקרת הראשית. גברים מושפעים מתמונות של תינוקות חמודים בדיוק כמו נשים. רצון עז בהולדת ילדים התגלה כתופעה אמיתית, אך מקורותיה זקוקים למחקר נוסף.

בני שני שבטים בצפון הודו, הקארבי והקאזי, נבחנו בתוך כמה זמן הם מצליחים להרכיב פאזל של סוס. בקרב הקארבי, רק גברים מחזיקים באדמה, והאדמה עוברת בירושה לבן הבכור. אצל הקאזי, לגברים אסור להחזיק באדמה, הירושה מועברת לבת הצעירה, וגברים נדרשים להעביר את רכושם לנשותיהם או אחיותיהם. התוצאות שימשו ראיה לכך שהיתרון הגברי בחשיבה מרחבית נרכש ואינו מולד, אך חוקרים רבים מפקפקים בתוצאה. נמצא כי המוח מעדיף הישגים כשיש עוד מישהו שמסתכל, אבל מדענים בהולנד הצליחו לבטל את השפעת הלחץ החברתי בעזרת פולסים אלקטרומגנטיים שכוונו לאזור קטן במוח. בניסוי, 49 נשים התבקשו לדרג את יופיים של גברים בתמונות שהוצגו להן, אבל יכלו לשנות את הדירוג לאחר שראו כיצד דירגו האחרות. הנשים שהיו נתונות להתערבות האלקטרומגנטית שינו את דעתן הרבה פחות. שימוש בנשק חם הוא שיטת ההתאבדות המועדפת על גברים ונשים כאחד, אך נשים נוטות פחות לירות לעצמן בראש. עורכי המחקר מצאו שכל מנת אלכוהול מגבירה בעשרה אחוז את הסיכוי להתאבדות בדרך שתשחית את מראה הפנים. בית ההלוויות בפלורידה התקין מכונה להמסת גופות בתמיסת אשלגן קאוסטי, ופליטת התוצר למערכת הביוב. השיטה היא חלופה ירוקה יותר לשריפה משום שהיא מונעת פליטה לאטמוספירה של כספית שמקורה בסתימות בשיניים, וביולוגית שוודית הציעה להיפטר מגופות על ידי הקפאתן בחנקן נוזלי ואז טחינתן לאבקה. עיריית רדיץ' שבאנגליה הציעה לחמם בריכת שחייה במתנ"ס המקומי בחום הנפלט מהקרמטוריום שבבית ההלוויות הסמוך.

פינת ליטוף

הדג שפמית ארסית הוא דג קטן החי בלהקות צפופות, שהגיע לים התיכון מים סוף דרך תעלת סואץ והקים אוכלוסיות ענק בביתו החדש. לדג ארבעה זוגות בינים סביב הפה ושלושה קוצים ארסיים - אחד על הגב ושניים בצדי הגוף. דקירה מקוצים אלה מכאיבה מאוד, ועלולה לגרום לשיתוק חלקי המצריך אשפוז בבית חולים.

את שמו המדעי, Plotosus lineatus, נתן לו ב-1787 קרל פיטר טונברג, תלמידו של מייסד שיטת המיון המדעית, קרל ליניאוס. פירוש השם: שייט או שחיין עם קווים לאורך הגוף. בארץ זכה הדג לפרסום בזכות שמו העממי - נסראללה. יש אומרים שמזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, שמע על קריאת הדג בישראל על שמו, והביע שביעות רצון שדווקא דג מכאיב ושנוא מזוהה איתו.

דניאל גולני

הכותב הוא דוקטור במחלקה לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות באוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ