בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צרעות כירורגיות וזבובים חכמים

או: מה אנחנו יכולים ללמוד מחרקים?

17תגובות

יש בעולם כעשרה קווינטיליון חרקים (10 ו-18 אפסים), כלומר כמעט מיליארד וחצי חרקים על כל אדם בכדור הארץ, ורק מיעוט קטן מהם בילה את חודשי הקיץ אצלנו בבית. החרקים הם חבורה מגוונת מאוד שכוללת כ-80 אחוז מכל המינים של בעלי חיים, וחיונית מאוד. הביולוג האמריקאי אדוארד ווילסון אמר ש"אם כל האנושות תיעלם, העולם יחזור לאותו מצב של איזון עשיר שהיה בו לפני עשרת-אלפים שנה. אם החרקים ייעלמו, העולם יתמוטט לתוהו ובוהו".

בכל זאת, הם מטילים עלינו אימה. הם מזמזמים במעופם, עוקצים, חודרים לכל מקום, אבל בעיקר הם כל כך - זרים. הם עוטים את השלד שלהם מבחוץ והוא מתפצח בקול מבחיל כשדורכים עליהם, נמלה אחת זהה לחברתה ותיקן אחד זהה לאחר, ונראה שהם לא נגמרים לעולם - יש בהם חתרנות בלתי נלאית, מעין התעלמות מוחלטת מקיומנו.

החרקים התפתחו בערך מאה מיליון שנה לפני היונק הראשון, ואילן היוחסין שלהם התפצל לפני כל כך הרבה שנים שמבחינה אבולוציונית זבוב הפירות דומה ליתוש האנופלס בערך כמו שאנחנו דומים לדגים. והזרות שלהם מתבטאת במגוון התנהגויות שיכולות לשמש, ואמנם שימשו, בסיס לסרטי חייזרים וסיפורי אימה.

למשל, באזורים הטרופיים חיה צרעה בצבע טורקיז מבריק. הצרעה הטפילה מטילה את ביציה על חרק פונדקאי שישמש מזון לזחלים שיבקעו ממנה, אלא שהפונדקאי של הצרעה הזאת הוא התיקן, והוא גדול מכדי שהצרעה הקטנה תישא אותו אל המחילה שלה. לכן הצרעה עוקצת קודם כל את התיקן בבטנו וגורמת לשיתוק זמני של רגליו הקדמיות. כשהתיקן משותק חלקית, הצרעה מזריקה ארס אחר אל נקודה מדויקת במוחו והופכת את התיקן לזומבי, כלומר הוא מסוגל ללכת אבל הוא לא רוצה - לא כדי לברוח ולא כדי לחפש אוכל. אז אוחזת הצרעה בפיה את אחד ממחושיו של התיקן ומוליכה אותו אל המחילה שלה, כמו כלב המובל ברצועה.

ועוד דוגמה. ברחבי העולם ישנם מיני נמלים שלא מקימות קן בעצמן. מלכה אחת פולשת לקן נמלים ממין אחר והורגת או מסלקת את מלכתן. היא מטילה ביצים, והפועלות המארחות מאכילות את המלכה הפולשת ומגדלות את צאצאיה. כשהצאצאים גדלים הם עורכים פשיטות על קני נמלים סמוכים וגונבים מהם זחלים וגלמים שיהפכו לשפחות נוספות.

צרעה הופכת תיקן לזומבי

 

נמלה פולשת ומשתלטת על קן זר

נמלים גונבות גלמים

 

זאת דווקא הזרות (וגם היכולת לשלוט בסביבה של החרקים במעבדה ולהתעלל בהם בלי בג"ץ ובלי בצלם) שהופכת את החרקים לנושא לימוד מעניין כל כך לכל מי שמנסה להבין את החיים. זוהי נקודת המוצא בספר החדש והמרתק של האנטומולוגית מרלין זוק, "סקס על שש רגליים: שיעורים מעולם החרקים על חיים, אהבה ושפה", שמאז סיימתי לקרוא אותו לא יכולתי להסתכל על מקק כמקודם. ראשית, זרותם מונעת מאיתנו להזדהות איתם ולהאניש אותם ובכך לכפות עליהם מושגים אנושיים שרק מפריעים לנו להתבונן בצורה מפוכחת ביצורים הדומים לנו יותר, כמו יונקים. שנית, על אף זרותם, החרקים מציגים התנהגויות מורכבות שמזכירות התנהגות אנושית: חיפושיות זבל מטפלות בצאצאיהן; נמלים מגדלות "שדות" של פטריות למזון ורועות "מקנה" של כנימות שמהן הנמלים חולבות סוכר; דבורים מדווחות על מיקום מזון בעזרת סמלים, והן, כמו נמלים וצרעות, חיות בחברות בעלות היררכיה ברורה, המסוגלות להחליט החלטות קולקטיביות. כל הפעילויות הללו, המוכרות לנו מן החברה האנושית, התפתחו במסלול אבולוציוני שונה מאוד מזה שלנו, ומאופי החיים של החרקים אנחנו יכולים להיות בטוחים שכל ההתנהגויות שהם מציגים הן תוצאה של אינסטינקטים שנטבעו במטען הגנטי שלהם ולא תוצאה של למידה חברתית.

•••

ביולוגים, כותבת זוק, לוקים ב"קנאת פיזיקה". עולם החי מכיל כל כך הרבה משתנים, שקשה למצוא עבורו נוסחאות מדויקות כמו במדעים מדויקים. ברור, למשל, שתוספת מזון תאפשר למספר רב יותר של פרטים להתקיים, אבל כמה יותר? זה תלוי לא רק בכמות המזון אלא גם בהתפשטות מחלות ובמספר הטורפים. אבל בתחום אחד בביולוגיה, המתואר בחלק המעניין ביותר בספר, משום שהוא מראה כיצד בדיוק יוצרת הגנטיקה התנהגות, נוסחאות מתמטיות קולעות בול.

ישנן צרעות טפילות קטנטנות שמטילות את ביציהן על זחל פרפר. הביצים בוקעות, זחלי הצרעות ניזונים מזחל הפרפר, וכשהקטנים מתבגרים הם מזדווגים, עדיין על הפונדקאי, ואז הנקבות המופרות עפות למצוא זחל פרפר משלהן. מכיוון שהצרעות מזדווגות על הפונדקאי, ומכיוון שכל פונדקאי יכול לכלכל את צאצאיהן של מספר קטן של צרעות, מבחר בני הזוג מצומצם למדי. הנקבות יכולות להזדווג עם אחיהן (אין לכך השפעה רעה על דורות הצרעות הבאים) או עם ילדי הצרעות השכנות. מכיוון שהצרעה האם יכולה לקבוע אם מכל ביצה שהיא מטילה יבקע זכר או תבקע נקבה, כאן נוצר מצב מעניין: הגנים של האם שואפים להתרבות כמה שיותר, והיחס בין מספר הזכרים למספר הנקבות שתטיל יקבע את מידת ההתרבות. כאשר צרעה יחידה מטילה ביצים על זחל, היא תעשה בחוכמה אם תטיל בדיוק את מספר הזכרים המינימלי הדרוש כדי להפרות את אחיותיהם. כל זכר נוסף יתחרה עם אחיו על אותן הנקבות, ולגנים של האם לא תצמח מכך שום תועלת. אם, לעומת זאת, צרעה נוספת תעשה שימוש בזחל, צאצא זכר יוכל להפרות גם את בנותיה של השכנה ויפיץ כך את הגנטיקה של אמו. לכן, ככל שמספר הצרעות שמטילות ביצים על אותו הזחל גדל, ישתלם להן להעמיד יותר בנים.

בשנות ה-60 חישב הביולוג האבולוציוני הבריטי, וויליאם דונלד המילטון, נוסחה למספר הזכרים האופטימלי שישתלם לצרעה להטיל, בהתאם למספר שכנותיה לזחל. מתברר שבטבע הצרעות מטילות בדיוק, אבל בדיוק, את מספר הזכרים שקובעת הנוסחה.

מינם של דבורים, נמלים וצרעות לא נקבע על ידי כרומוזומי המין X ו-Y, אלא הנקבות נולדות מביצים מופרות, וזכרים מביצים שלא הופרו. הזכרים מקבלים עותק אחד של כרומוזומים מהביצה, שהיה מורכב ממחצית המטען הגנטי של האם, וזהו. הנקבות, לעומת זאת, מקבלות עותק אחד מאמן המורכב ממחצית המטען הגנטי שלה, ועותק אחד מאביהן, אבל מכיוון שלזכרים יש רק עותק כרומוזומים אחד מלכתחילה, כל הנקבות מקבלות בדיוק את אותם הגנים מהאב (בהנחה שכולן נולדו מאותו האב), ונבדלות אחת מהשניה רק בגנים שקיבלו מהאם, כלומר במחצית מהגנים בעותק הזה. בסך-הכל, הנקבות דומות אחת לאחותה ב-75% מהמטען הגנטי, ואילו עם אחיהן הזכרים הן חולקות רק 25% מהגנים (מחצית העותק שקיבלו מהאם). האם, לעומתן, דומה לבניה ובנותיה באותה מידה משום שעם כולם היא חולקת מחצית מהמטען הגנטי שלה.

מלכת הדבורים היא המחליטה אם להטיל ביצה מופרית או לא וכך קובעת את מין היילוד. אבל כמעט כל הדבורים הן פועלות - נקבות שלא יכולות להזדווג. רק לזכרים ולמלכות שמורה הזכות הזאת, ואלו הפועלות הן הקובעות אילו מבין אחיותיהן הצעירות יהפכו למלכות על-ידי כך שהן מאכילות את הזחלים הייעודים במזון מלכות. מספר הזכרים והמלכות הצעירות בכוורת נקבע, אם כן, במשותף על ידי המלכה והפועלות. הפועלות לא מעמידות צאצאים ולכן הדרך שלהן לשכפל את המטען הגנטי שלהן הוא לטפל באחיהן ובאחיותיהן המלכות הצעירות שחולקים איתם גנים. אבל כמו שאמרנו, הפועלות קרובות יותר מבחינה גנטית לאחיותיהן מאשר לאחיהן, ולכן יש להן אינטרס להשקיע במספר רב יותר של מלכות-אחיות מאשר לטפל בזכרים. המלכה, לעומתן, קרובה במידה שווה לבניה ולבנותיה. מי, אם כן, מצליח לקבוע בסופו של דבר את היחס בין הזכרים והמלכות הצעירות בכוורת – המלכה או הפועלות? מסתבר שכשנשקלו הזכרים והמלכות הצעירות בכוורת (משקל הצאצא מלמד על המאמץ שהושקע בגידולו) נמצא שמשקל כל המלכות הצעירות יחדיו הוא בדיוק פי שלושה ממשקל הזכרים יחד, כלומר דווקא האינטרס של הפועלות (הקרובות לאחיותיהן המלכות הצעירות פי שלושה מאשר לאחיהם הזכרים) הוא המנצח. הכוורת אינה דיקטטורה.

אבל לפעמים יותר מזכר אחד מפרה את המלכה ואז הפועלות לא דומות כל כך לאחיותיהן המלכות הצעירות. אמנם הפועלות לא יכולות להזדווג, אבל הן יכולות לפתח שחלות ולהטיל ביצים לא מופרות מהן יבקעו זכרים פוריים (לזכרים אין אבא), ולפעמים משתלם להן למרוד בסדר החברתי ולהטיל ביצים משל עצמן. אלא שהפועלות האחרות קרובות יותר מבחינה גנטית לאחיהם מאשר לאחייניהם הלא-חוקיים, ולכן הם יאתרו את הביצים הפירטיות ויסלקו אותן. רמת השיטור הזאת משתנה ממין למין, וקיימת בקרב הדבורים, הצרעות והנמלים. השיטור אצל דבורי הדבש אפקטיבי במיוחד, והפועלות יריחו ויזהו פועלת סוררת עם שחלות מתפתחות ויתקפו אותה.

משעה שהוטלו הביצים, הטיפול בצאצאים בקרב חרקים מגוון גם הוא. יש חרקים שמטילים את ביציהם ומסתלקים, יש כאלו שנשארים לשמור על הביצים ולהגן עליהן, ויש כאלו שמאכילים את הזחלים שבקעו. חיפושית שהטילה ביצים כשהאוכל היה בשפע, יכולה לחוש במחסור ולאכול את הביצים כדי לאגור כוח ולנסות להתרבות שוב בזמן אחר. לחלופין, החיפושית יכולה לאפשר לזחלים שמיהרו לבקוע לטרוף חלק מהביצים בהן גדלים אחיהם פשוט כדי שלפחות הם ישרדו ולא ימותו כולם יחדיו ברעב. ישנן גם דוגמאות לטיפול מסור יותר, כמו של עכבישה אוסטרלית (העכבישים אינם חרקים, אבל זוק משתמשת בהם לפעמים כדוגמה) שמזינה את ילדיה בדמה. הם מוצצים את הדם ואז בהדרגה, אוכלים ממנה חלקים עד שהיא לא יכולה לזוז והם מכלים את גופה כליל. ככל שהעכבישה גדולה יותר כך תוכל להשביע את ילדיה ולמנוע מהם לטרוף את אחיהם.

 

•••

בפתיחת הספר מתארת זוק ניסוי שערך האנטומולוג הצרפתי ז'אן-אנרי פאבר בן המאה ה-18, בדבורים הבונות של צרפת. זחל הדבורה גדל בתוך תא חימר, וכשהדבורה מגיעה לבגרות היא משתמשת בלסתותיה כדי לפרוץ את פתח התא ולצאת. פאבר רצה לבדוק את חוכמת הדבורים ואת יכולתן להסתגל לנסיבות שונות, אז הוא הוסיף לתא חותם נוסף במרחק קטן מהחותם הראשון. על הדבורה היה לפרוץ את חותם התא, ואז לחזור על אותה הפעולה בדיוק כדי לפרוץ את המחסום השני, אבל את זה לא היתה מסוגלת לעשות. היא נשארה אובדת עצות אל מול המחסום שאותו היה ביכולתה לפרוץ בקלות, פשוט משום שאת הפעולה הזאת הדבורה נועדה לעשות בחייה פעם אחת בלבד. "החרק אינו מסוגל לעשות זאת", כתב פאבר, "מהסיבה היחידה שאין בו הרצון. הדבורה הבונה גוועת משום שחסר לה ולו הסימן הקטן ביותר לאינטליגנציה".

ההתנשאות של חוקרים מוקדמים על החרקים לא היתה במקומה, כותבת זוק, מכיוון שבמקרים מסוימים, החרקים דווקא מפגינים אינטלקט בצורות המוכרות לנו מבני האדם. למשל, הרבה בעלי חיים לומדים כשהם מתבוננים בקרוב-משפחה, אבל נשאלת השאלה אם קיימות בטבע דוגמאות של חיה המלמדת חיה אחרת. הוראה אמיתית נחשבת כזאת רק אם היא דורשת מאמץ מהמורה, ורק אם הוא מבצע את הפעולה בלי שום כוונה אחרת פרט להוראת התלמיד. עד לשנים האחרונות חוקרים לא מצאו הוראה בטבע. גם עכשיו ידועות בסך הכל שלוש דוגמאות של הוראה בבעלי חיים: אחת מתרחשת אצל ציפור, האחרת אצל יונק (הסוריקטה. עוד לא נצפתה הוראה בקרב קופים), והשלישית אצל נמלים. נמלה פועלת ממין אחד לפחות תלמד פועלת אחרת להגיע אל מקור מזון כשתלך לפניה ותוביל אותה אליו. אם התלמידה תתעכב, המורה תמתין לה.

החרקים גם אינם אוסף פרטים חסרי זהות. באחד ממיני צרעות הפלך, כמה צרעות פוריות מקימות קן משותף. בתחילת עונת הקינון הצרעות נאבקות אחת בשנייה כדי לבסס לעצמן מעמד חברתי הקובע כמה ביצים תטיל כל אחת וכמה עבודה תידרש לבצע בקן. עם הזמן, המאבקים הפנימיים פוחתים. ניסויים הוכיחו שהצרעות לומדות להכיר זו את זו על פי צורת הכתמים הצהובים שעל פניהן, והן זוכרות את מעמדה החברתי של כל אחת מחברותיהן לקן.

בנוסף לזהות אישית, ידוע כבר שנים רבות שלחרקים יש גם אישיות, אם אפשר לכנות בשם "אישיות" התנהגות עקבית אך שונה מחרק אחד למשנהו. בקרב רצי-מים ואפילו זבובי פירות קטנטנים נצפו פרטים שהתנהגו באופן עקבי בצורה נועזת יותר, בין אם מדובר היה בחיפוש מזון באזור לא מוכר או בהזדווגות אגרסיבית, וכאלו שהתנהגו דרך קבע בביישנות יחסית. לחרקים אין מערכת הורמונלית כמו לבני האדם שיכולה ליצור את השוני הזה באישיות, ולכן אם גם בין החרקים יש אמיצים ופחדנים, כנראה יש באישיות אינדיווידואלית משהו חיוני אם היא התפתחה באופן עצמאי בבעלי חיים שונים כל-כך. אבל מדוע? למה האבולוציה לא בוחרת באישיות המוצלחת ביותר ומעניקה אותה לכולם? זוק כותבת שאין לכך תשובה נחרצת, אבל ככל הנראה לכל אישיות יש יתרונות וחסרונות, ואחת לא עדיפה על חברתה. בעל החיים הנועז משיג אולי יותר אוכל וזוכה ביותר נקבות, אבל כנראה שהוא גם נוטל סיכונים וצפוי להיטרף ביתר קלות. ייתכן גם שהצלחת האישיות תלויה באישיותם של אחרים. כשחבריך ביישנים עדיף אולי להיות נועז ולזכות באוכל ובנערה, ואם הם נועזים עדיף אולי להמתין במחסה ולתת להם לשמש בשר לטורפים.
אבל מדוע קיימת אישיות מלכתחילה? אישיות היא שם אחר להתנהגות נוקשה. מדוע חרקים (ואנשים) לא משנים את התנהגותם מן הקצה אל הקצה בהתאם לנסיבות? ההשערה המובאת בספר טוענת כי שינוי קיצוני בהתנהגות דורש כנראה מאמץ פיזיולוגי רב מדי, למשל שינוי משמעותי בכימיה של המוח, ולכן "זול" יותר ליצור אוכלוסייה של פרטים נוקשים אבל בעלי אישיות שונה.

אם ניצני אינטליגנציה דווקא נמצאים במוחם הפשוט של החרקים, שואלת זוק, מדוע הם לא התפתחו להיות חכמים יותר? חוקרים שווייצרים שיצרו זן של זבובי פירות חכמים, כשאיפשרו רק לזבובים שהצטיינו בבחינה שנערכה להם להתרבות, קיבלו אחרי 20 דורות של מבחנים וסלקציות זבובים שהיו חכמים בהרבה מאבותיהם המטומטמים, אבל חייהם היו קצרים והם והטילו הרבה פחות ביצים. תכונות מועילות נקנות במחיר (מה שמעלה את השאלה מהו המחיר שאנחנו שילמנו כדי לזכות במוחותינו המפותחים). את כל הפעולות המורכבות והמרהיבות הללו, שקצתן מוכרות לנו מבני אדם, מבצעים החרקים עם מוח בגודל של ראש סיכה. מה, אם כן, נדרש בשביל התנהגות מורכבת? זוק כותבת שהחרקים עונים תשובה מעוררת ענווה: "לא הרבה".*

פינת ליטוף

סלילונית ארבע-קרניים, Spirobranchus tetraceros, היא תולעת ימית קטנטנה השייכת למשפחת הסלילוניתיים, הבונים צינורות סידניים וחיים בתוכם. שם המין, "ארבע-קרניים", ניתן לה בשל הקרניים המסועפות הנמצאות על המכסה החוסם בפני טורפים; שם הסוג, "סלילונית", ניתן בגין כותרת הזימים המסולסלת המסננת מזון ממי הים. התולעת הבוגרת משחררת זרע או ביצים לים, והפגית, השוחה חופשי, מחפשת מצע מוצק להתיישבות (סלע, קונכית חילזון, דופן של ספינה, מבנים בנמל).

סלילונית ארבע-קרניים היא מין פולש המוכר בחופינו מאז 65', והוא אחד משבעת מיני הסלילוניתיים שפלשו לים התיכון דרך תעלת סואץ (מינים הקרויים "מהגרים לספסיים").

נחמה בן אליהו | הכותבת היא אוצרת בדימוס של אוסף חסרי החוליות המימיים באוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים


ממצאים

חדרי מיון מטפלים בפחות דחיפות בחולי לב הלוקים גם בדיכאון, ומחקר בשערי צדק גילה כי חלוקי רופאים ואחיות נושאים רוב הזמן חיידקים מסוכנים. בנים שחוו עימותים עם אמותיהם בילדותם נוטים להתנהגות פרועה בשנות העשרה, ומריבות משפחתיות מתגברות כשילדים ממשיכים לגור עם הוריהם אחרי גיל 18. מספר הוויכוחים בין בני זוג נשמר במשך חיי הנישואים, אולם זוגות שרבים מעט מאושרים במידה בינונית. לעומתם, זוגות שרבים הרבה נוטים להיות מאושרים מאוד או כלל לא. נישואים עלולים לעודד הרגלים בריאותיים רעים וכן גם נטילת גלולות ויטמינים. בני זוג עוזרים זה לזה לזכור. נשים הנוטלות גלולה למניעת הריון זוכרות יותר את עיקרם של אירועים אך פחות פרטים, וככלל, נשים זוכרות טוב יותר דברים שנאמרים להן בקול גברי נמוך. לילדים עם חרדה חברתית אין הרבה חברים. כמעט 17% מהילדים בספרד סובלים מטיקים. מתמונות fMRI אפשר להבחין אם אדם חושב על גזר או פרה, אבל לא אם הוא חושב על גזר או סלרי.

מחקר הולנדי שקבע כי אנשים חסרי ביטחון מעדיפים לאכול בשר וכי אכילת בשר הופכת אנשים לאנוכיים היה כנראה מבוסס על נתונים מזויפים. נעשות התקדמויות משמעותיות בגידול בשר במעבדה, וג'לטין המיוצר בעזרת דנ"א אנושי עשוי להחליף בממתקים את הג'לטין המופק מחיות. ארוחות משפחתיות עשויות לעודד ילדים לנסות מאכלים חדשים. ניתוח קיצור קיבה הוא הדרך הכי חסכונית לטפל בבעיות השמנה. פנטזיות על הישגים מפחיתות את סיכוייהם להתגשם.

לא האלימות אלא התחרותיות במשחקי מחשב היא המעודדת אגרסיביות אצל השחקנים. פסיכולוגים סינים מאמינים כי הגורם העיקרי למלחמות הוא יצר המין הגברי. אזור במוחם של עכברים זכרים האחראי על אגרסיביות הופעל באמצעות סיב אופטי. בזמן ההפעלה, העכברים תקפו עכברים אחרים, זכרים ונקבות, בין אם ערים או מורדמים, וגם כפפה שנופחה, אלא אם כן היו עסוקים באותו הזמן בהזדווגות ואז הפעלת האזור לא גרמה לשינוי בהתנהגות, משום שהמין כיבה את התוקפנות עד לפליטה ואז חזרו העכברים לתקוף. עכברים נגועים בטפיל טוקסופלזמה גונדי מאבדים את פחדם משתן חתולים אך לא מדברים אחרים. חוקרים מסטנפורד שניתחו את מוח העכברים לאחר החשיפה לשתן גילו כי הטפיל לא משתק את אזור הפחד, אך גורם לעכבר בזמן הרחת השתן גירוי מיני הגובר על תחושת הפחד. עכברים שהוזנו בחיידקים פרוביוטיים סובלים מפחות חרדה. סרטן-אתת קטוע צבת סובל מחום. ינשוף התנגש בחלון בית באנגליה והותיר עליו את תמונתו העשויה מאבקת נוצות. סביבה חברתית מעניינת הפכה את השומן הלבן, אוצר האנרגיה, בגופם של עכברים, לשומן חום, שורף אנרגיה. "בדידות היא גורם משמעותי לסרטן ולמוות", אמרה ליי גאו מאוניברסיטת אוהיו סטייט, שם נערך המחקר. "היא מזיקה באותה רמה כמו עישון". גמילה מעישון משפרת את האישיות. אמריקאים רוחשים פחות ופחות כבוד למעשנים. אנשים לא מחבבים רכלנים, אבל מבחינים טוב יותר באנשים שעליהם שמעו רכילות שלילית. אנשים אומרים שהם אוהבים יצירתיות בזמן שהם בעצם שונאים רעיונות יצירתיים. ספוילר דווקא מגביר הנאה מסיפורים.

זבובי פירות זכרים מפתחים פרנויה לאחר שהם באים במגע עם זכרים אחרים ומאריכים את זמן הזיווג גם במינים שבהם הנקבות מונוגמיות, וציפורים מונוגמיות לפעמים בוגדות. הממזרים הנולדים להן נוטים להיות בעלי סיכויי התרבות טובים יותר מאשר אחיהם החוקיים. חיסון חדש ששמו GonaCon מחסן את הגוף נגד הורמון המפעיל ייצור מוגבר של הורמוני מין, ומחסל את יצר המין אצל בעלי חיים עד חמש שנים. "פתרונות אחרים גם מונעים מאיילים להעמיד צאצאים", אמר דיוויד גולדייד שבחן את החיסון, "אבל החיות עדיין מחזרות, מה שמוביל למצבים מסוכנים כמו איילים שרודפים אחר נקבות בכבישים מהירים. עם GonaCon, איילים מחוסנים כלל לא מעוניינים להזדווג". פיזיקאים בריטים טוענים כי תיאורטית ניתן ליצור מסך שיעלים אירועים שלמים, כמו שוד בנק. "רגע אחד הכספת תיראה סגורה, ובזה שאחריו היא תהיה פרוצה ומרוקנת. העקרונות הבסיסיים בעצם פשוטים למדי", אמר אחד החוקרים. פיזיקאים יישומיים בהרווארד הצליחו ליצור מראת קרקס שטוחה בעזרת ננוטכנולוגיה, ואסטרופיזיקאי ממעבדת פרמי הציע שיטה להעלאת נוסעים למטוס, שתקצר בחצי את זמן העלייה למטוס. מחקר חדש שופך אור על הצורה שבה הניוטרינו משנה טעם בקלות. לה ניניה חוזרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו