בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריצ'ארד דוקינס: הדת היא פשע נגד הילדות

הדת הורגת אצל הילדים את הסקרנות, טוען האתאיסט הנודע פרופ' ריצ'רד דוקינס, שספר הילדים הראשון שלו, "הקסם של המציאות", התפרסם לאחרונה

76תגובות

אוקספורד, אנגליה. יוצאים מהגשם העדין ונכנסים לסלון של מרצה באוקספורד, עם הקירות מכוסי הספרים, האמנות הנאה, ובצדו השני של החדר, החלונות מלאי החן שדרכם נשקף גן שופע. האם אדם זה, שאפשר לומר שהוא הביולוג האבולוציוני המשפיע ביותר בעולם, מבלה את מרבית זמנו כאן או בשדה?

פרופ' ריצ'רד דוקינס מחייך קלות. הוא לא זכה לתהילה משום שהשקיע ימים מאובקים בחפירות בסלעי משקע בחיפוש אחר טריבוליטים עתיקים. הוא גם לא שוטט בערבה האפריקאית ותיעד את חיי המין של חיות הפרא. הוא לא מתעניין במיוחד בפעילויות כאלה. "העניין שלי בביולוגיה תמיד היה פחות או יותר בצד הפילוסופי", הוא אומר, ומונה את השאלות המהותיות המניעות אותו: "מדוע אנחנו קיימים, מדוע אנחנו כאן, מה כל הסיפור?".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ", ישירות לפייסבוק

אי–פי

התגליות של פרופ' דוקינס, צעיר בן 70, נולדות אחרי קריאה ומחשבה ממושכות. יש לו סגנון אלגנטי, עם חיבה למטאפורות, וכישרון טבעי, כמעט מולד, להתקפות על האורתודוקסיה. בספרו פורץ הדרך מ-78', "הגן האנוכי", הוא בחן את האבולוציה מנקודת מבט חדשנית: זו של הגן. בכך הוא נבנה על עבודתם של מדענים עמיתים, והפך על ראשה את ההשקפה המקובלת על האבולוציה והברירה הטבעית.

מתאגרף אינטלקטואלי עם חיבה למכות וו מימין, דוקינס כמעט אף פעם לא נמנע מוויכוח, בוודאי לא עם עמיתיו הביולוגים האבולוציוניים. אף שהוא ליברל בדעותיו הפוליטיות, בכתביו הוא תקף לא פעם אנשי שמאל, בייחוד את אלה המאשימים את תיאוריית הגנים שלו כמצדיקה התנהגות אנוכית וחמסנית.

לפני שנים אחדות הוא הרים את האלה למען האתאיזם, וכתב את "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" - רב מכר בינלאומי. כאשר מרטין ריס, האסטרונום המלכותי הבריטי, קיבל באחרונה פרס מקרן ג'ון טמפלטון, שמקדמת דו-שיח בין המדע לדת, היה דוקינס חסר רחמים. ד"ר ריס, הוא כתב, הוא "קוויזלינג צייתן", בוגד במדע. ריס סירב להכות בחזרה.

שורשים אפריקאיים

פרופ' דוקינס דוחה לעתים קרובות הצעות לדבר בסן פרנסיסקו ובניו יורק. "כמרצה לאתאיזם, אתה די מבזבז שם את זמנך", הוא אומר. הוא מעדיף את "חגורת התנ"ך", שם המחלוקת טרייה.

הוא נחמד אך לא חברותי. בקשו ממנו לבחון רעיון, והוא יפשפש בו בשמחה. אולם את הדלת אל חייו הפרטיים הוא מותיר נעולה היטב (בקצרה, יש לו בת, רופאה. הוא נשוי בשלישית, לשחקנית ללה וארד. הוא ביחסים טובים עם אשתו הראשונה, הזואולוגית מריאן סטאמפ דוקינס. היא כתבה מאמר לספר משנת 2006, המהלל את הישגי בעלה לשעבר).

קלינטון ריצ'רד דוקינס נולד בקניה, שם היה אביו אגרונום בשירות האימפריה. בילדותו שב עם הוריו לאנגליה. "לא הייתי ממש כוכב בבית הספר", הוא אומר. "ממוצע או מעט מעל לזה, לא משהו מיוחד". האש האינטלקטואלית שלו ניצתה באוניברסיטה, שהתאימה במיוחד לטמפרמנט שלו. אוקספורד מסתמכת על שיטה של חונכות, שבה הסטודנטים מתעמקים בטקסטים המקוריים, ולא בספרי לימוד.

"התאהבתי בזה; פיתחתי בקלות כפייתיות זמנית", אומר פרופ' דוקינס. "לא קיבלתי חינוך רחב כמו עמיתי בקיימברידג', אבל סביר להניח שגמרתי את לימודי עם הכשרה טובה יותר לכתוב ספר על התחום שבחרתי" (מחוויה זו הוא שואב את התנגדותו להתעקשות הממסד כיום - הקרובה לטירוף - על מבחנים ותוכניות לימודים. הוא רואה בכך את האנטיתזה ללימוד אמיתי).

אחרי שהשלים את התואר ב-62', הוא למד אצל ניקולס טינברגן, מדען זוכה פרס נובל, ולימד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא שב לאוקספורד ב-71'. באותו זמן, ההשקפה המקובלת על האבולוציה היתה שבעלי חיים פועלים יחדיו, גם אם באופן בלתי מודע, ושהברירה הטבעית גורמת ליחידים לעשות את מה שטוב למין שלהם. שיתוף פעולה, שוב - בלתי מודע - נראה שזור בטבע.

פרופ' דוקינס מחקה בשעשוע את סגנונו של דיוויד אטנבורו בסרטים התיעודיים של הבי.בי.סי מהתקופה: "חיפושית הזבל היא אוספת האשפה של הטבע, ואיפה היינו בלעדיה? האיילים הזכרים נאבקים זה בזה, אבל נזהרים לא להרוג את יריביהם". הוא עוצר. "חשיבה מסוג זה היתה די דומיננטית בתרבות". עוד עצירה אמנותית. "וזה שגוי לחלוטין. רציתי לתקן את חוסר ההבנה הנפוץ הזה".

גנים, הוא אומר, מנסים להגדיל עד למקסימום את סיכויי ההישרדות שלהם. המפסידים, והפונדקאים שלהם, מתים. גן המועיל לכלל לא ישרוד אם הוא מסכן את הישרדותו של היחיד.

תובנות כאלה היו נפוצות בעולם האינטלקטואלי כבר באמצע שנות ה-60. אולם פרופ' דוקינס הבין את כוחה של המטאפורה - של הגן האנוכי - ועורר את הרעיון לחיים. לא כולם השתכנעו מהרעיון. ההשלכות המוסריות היו מטרידות מאוד, ורמזו כי האלטרואיזם מסתיר למעשה התנהגות אנוכית שמקורה בגנים. "קוראים רבים חוו את הספר כטראומה נפשית", כתב ד"ר רנדולף נס, מרצה לפסיכיאטריה מאוניברסיטת מישיגן. "זה הפך את העולם המוסרי שלהם על ראשו".

לאן מתקדמת האבולוציה

מדענים ואינטלקטואלים בולטים מציגים את פרופ' דוקינס כמבשרה של התרבות האנוכית, ומאשימים אותו וסוציו-ביולוגים כמוהו בהכשרת הבמה התרבותית לעידן של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. בעיני פרופ' דוקינס, זהו עיוות חמור של המדע וההשקפה הפוליטית שלו, שהיא ליברלית מיסודה (הוא התנגד למלחמות בווייטנאם ובעיראק, מעריץ את הנשיא ברק אובמה ומצביע לרוב למפלגת הלייבור. באחרונה הצביע למפלגה הליברלית, כי התפעל מהעובדה שחבר הפרלמנט מטעמה במחוז שלו היה חילוני מושבע. האיש הפסיד בבחירות 2010 לאוונגליסט שמרן): הוא כתב על התנהגות הגנים, לא על מצבים פסיכולוגיים ונפשיים. "תהילת המין שלנו נובעת מכך שאנחנו יכולים להתגבר על הדחפים הגנטיים שלנו", הוא אומר, אך מכיר בכך שייתכן כי כותרת הספר "אולי תרמה לחוסר ההבנה".

"זה לא היחיד האנוכי, ובוודאי שלא המין האנוכי", הוא אומר. "באותה המידה אפשר היה לקרוא לספר שלי 'היחיד האלטרואיסטי'". אולם, נאמן לעצמו, הוא לא מסתפק בוויתור זה. "מה המבקרים שלנו רוצים שנעשה? נזייף את האלגברה?" הוא שואל ואומר שהביקורת עליו "מעצבנת בטיפשותה, למעשה".

פרופ' דוקינס משוכנע לחלוטין שהאבולוציה היא תהליך פרוגרסיבי, שנוטה להוביל למורכבות רבה יותר. מינים, בעיניו, מגיעים לעתים קרובות לפתרונות דומים של חידות אבולוציוניות - הצורך בעיניים, אוזניים, זרועות או מחושי התמנון. ולרוב, אם כי לא תמיד, למוחות גדולים יותר. מינים שונים מצאו את הפתרון של אכילת בשר (אולם דוקינס אינו רואה כלל באבולוציה תהליך המוביל אלינו, אל המין האנושי - אם ניעלם, מין אחר כלשהו ימלא ככל הנראה את הנישה האבולוציונית שלנו).

"ישנה התקדמות אינסופית באבולוציה", הוא אומר. "כשאבות-אבות הצ'יטה החלו לרדוף אחרי אבות-אבות הצבי, שניהם לא רצו כל כך מהר כמו היום. התוצאה היא התוצר האבולוציוני הפרוגרסיבי של מירוץ חימוש".

אז לא תהיה זו הפתעה גדולה אם יתגלה שחייהן הפנימיים של החיות מורכבים למדי. האם לכלבים, לדוגמה, יש תודעה? האם הם מודעים לעצמם כחיות אוטונומיות מסביבתם?

"התודעה חייבת להיות שם, לא?" משיב פרופ' דוקינס. "זוהי איכות מתפתחת ומיידית של המוח. סביר להניח שלמרבית היונקים יש תודעה, וכנראה גם לציפורים" (הוא תומך ב"פרויקט הקופים הגדולים" של פיטר זינגר, הפילוסוף מאוניברסיטת פרינסטון, שקורא להעניק זכויות חוקיות לקופים, כולל איסור על עינויים).

תיאוריית האבולוציה הפרוגרסיבית שלו שנויה במחלוקת. בכתיבתו על הביולוגיה האבולוציונית היה לפרופ' דוקינס יריב מרכזי אחד: סטיבן ג'יי גולד מהרווארד. פרופ' גולד, שמת מסרטן ב-2002, התעקש שאבולוציה היא בלתי צפויה - שאמנם ייתכן כי מין יתפתח בקפיצות ודילוגים, אבל הוא יכול באותה המידה גם להיתקל במבוי סתום, או לסגת לאחור. אם מטאוריט יפגע בכדור הארץ וישמיד את כל החיים התבוניים, ישנם לדעתו סיכויים אפסיים לכך שחיים תבוניים יתפתחו פעם נוספת. כפי שניסח זאת הסופר סקוט רוזנברג, פרופ' גולד ראה במין שלנו "תאונה זעירה שהתרחשה בענף משני של עץ האבולוציה".

לשני הביולוגים האבולוציוניים היה אגו משוריין היטב, הקרבות האינטלקטואליים ביניהם היו עוצרי נשימה, ולאחריהם הם לא החליפו בדיחות על כוס בירה. פרופ' דוקינס חש לא מעט חרטה על כך שהוא ופרופ' גולד לא העריכו זה את זה יותר. "גולד רצה לערער את התפיסה היהירה שהכל התקדם לעברנו, לעבר המין האנושי, ואני תומך בכך לחלוטין", הוא אומר היום, אם כי לא נמנע מלהוסיף ש"בכל זאת, האבולוציה היא ללא ספק פרוגרסיבית".

וכמובן, אי אפשר בלי מעט אירוניה קוסמית. שני הגברים התווכחו על הכל חוץ מאשר על האתאיזם שהיה משותף לשניהם. אולם בעל הברית האינטלקטואלי הקרוב ביותר לפרופ' דוקינס בעניין האבולוציה הפרוגרסיבית הוא סיימון קונווי מוריס, פליאונתולוג אבולוציוני נודע מקיימברידג'. רצה הגורל, ופרופ' מוריס הוא אנגליקני ומאמין אדוק באלוהים. הוא מוצא באבולוציה הפרוגרסיבית רמז לתכנון תבוני ביקום.

אם שואלים את פרופ' דוקינס על שותפו האינטלקטואלי, חיוכו דועך. "כן, טוב, סיימון ואני מסכימים על המדע", הוא אומר.

ומה בדבר האמונה הדתית של פרופ' מוריס?

"אני פשוט לא מבין את זה", עונה דוקינס.

חוסר סבלנות לדת

האין השאלות שמציג התיאולוג - למה אנחנו כאן? האם יש משהו גדול מאיתנו? למה אנחנו מתים? - מרכזיות בפרויקט האנושי?

פרופ' דוקינס מניד בראשו בשלילה עוד לפני סוף השאלה. חוסר הסבלנות שלו לדת ניכר לעין, כמעט מתפרץ ממנו. האמונה בעל-טבעי נראית לו כחוסר סקרנות, שזה אולי העלבון החמור ביותר בעיניו. "הדת מלמדת אותנו להסתפק באי-תשובות", הוא אומר. "זהו למעשה פשע נגד הילדות". ואנא תחסכו ממנו את הדיבור על רוחניות, כאילו זו הדרך היחידה להתפעל מפלאי היקום.

בבריטניה בעלת התרבות החילונית יכול פרופ' דוקינס לקדם את האתאיזם ואת עמדותיו החקרניות והפרובוקטיביות על האיסלאם והנצרות בסרטים תיעודיים שמשודרים בפריים טיים. באחד מהם הוא ראיין אשה צעירה בבית ספר מוסלמי המקבל מימון ציבורי. "אחת מהשאיפות שלה היא להיות רופאה. אבל היא אמרה במפורש שאם יש סתירה בין המדע לקוראן, אז הקוראן צודק", הוא אומר. "הבנות בבית הספר היו מקסימות, אבל מוחן היה שטוף לגמרי".

המבקרים מאשימים אותו בהתחמקות מהדיונים התיאולוגיים הגדולים שמעשירים את הדת והפילוסופיה, ובהפשטה של המורכב. הוא רוקח "קריקטורות וולגריות של האמונה הדתית", כתב טרי איגלטון, שנחשב לאחד ממבקרי הספרות הבולטים בבריטניה. פרופ' דוקינס מודה פחות או יותר באשמה. הרעיון שכדי להתמודד עם הדת עליו ללמוד תיאולוגיה מקביל בעיניו להצעה שילמד על פיות.

הוא גם לא משוכנע שאנשי הדת המתונים הם נציגיה האמיתיים. "היו לי שיחות נפלאות עם בישופים אנגליקנים, ואני חושד שאם תשאלו אותם ברגע של כנות, הם יאמרו שהם לא מאמינים בלידת הבתולים (של ישוע)", הוא אומר. "אבל על כל אחד מהם יש ארבעה שיאמרו לילדה שהיא תישרף בגיהנום על עצם הטלת הספק".

זו הסיבה, לדבריו, לכך שהוא כתב ספר לילדים ("הקסם של המציאות"). הוא רוצה לעורר שאלות - למה קיימת השמש? למה יש רעידות אדמה? - ולספק תשובות רציונליות ונבונות. הוא השתעשע ברעיון לפתוח בית ספר משלו, אולם זה לא יהיה בית ספר לאתאיסטים. הרעיון מחריד אותו. ילד צריך לדלג במורד הנתיב האינטלקטואלי הייחודי לו. "יש בי חשש כמעט פתולוגי מאינדוקטרינציה של ילדים", הוא אומר. "זו תהיה 'אקדמיית חשבו בעצמכם'".

אלים אנושיים

אחרי שעתיים של שיחה, פרופ' דוקינס סוטה הרחק מהנושא. הוא מדבר על האפשרות שאנחנו נתפתח יחד עם מחשבים לעתיד סיליקוני. הוא מרותק מכתביו העליזים והמרגשים של פרימן דייסון, הפיזיקאי התיאורטי. במאמר אחד מביט פרופ' דייסון מיליוני שנים קדימה אל העתיד: הגלקסיה שלנו גוססת והמין האנושי התפתח למשהו דומה לחזיזים של אינטליגנציה רבת עוצמה ואנרגיה מוסרית.

האם התיאור הזה לא נשמע דומה מאוד לאלוהים?

"בוודאי", עונה פרופ' דוקינס. "ייתכן בהחלט שביקום יש יצורים דמויי אל".

הוא מרים את ידו, למקרה שהקורא יחשוב שהוא פנה פנייה דתית. "חשוב מאוד להבין שאלים אלה נוצרו בהתקדמות ניתנת להסבר מדעי של האבולוציה ההדרגתית".

האם הם יכולים להיות בני אלמוות?

הפרופסור מושך בכתפיו. "סביר להניח שלא", הוא מחייך ומוסיף: "אבל בעניין זה אני לא אהיה דוגמטי מדי".*

תרגום: אסף רונאל

כה אמר דוקינס

דתות מבוססות על משהו שאינו אמיתי. דת פשוט נמצאת באותה קטגוריה כמו אמונה בפיות או בחדי קרן. אין כל סיבה להאמין בפיות ואף אחד לא מצפה ממני שכשהוא יאמר לי שהוא מאמין בפיות אני אתווכח איתו ברצינות.

יש מסלול לוגי שמוביל מאמונה דתית לעשיית דברים איומים. אני חושב שלא קיים מסלול לוגי שמוביל מאתאיזם לרוע. אתאיסטים עושים דברים רעים, אבל לא בגלל שהם אתאיסטים. אנשים דתיים עושים דברים רעים פשוט בגלל שהם דתיים.

למדע אין תשובות על הכל וייתכן שלעולם לא יהיו, אבל זה לחלוטין לא הגיוני לקפוץ משם ולטעון שלדת יש תשובות על הכל. אנשים דתיים משתמשים באלוהים כמו ששחקני קלפים משתמשים בג'וקר - כל מה שאנחנו לא מבינים אנחנו מייחסים לאלוהים, וזה כמובן לחלוטין לא הגיוני.

אין ספק בכך שאמונה יכולה לתת לאנשים תחושת תכלית, אבל הם מקבלים תחושת תכלית מהרבה מאוד דברים אחרים - למשל מאמונה מטורפת שהם נפוליאון. זה לא הופך את האמונה הזאת לנכונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו