בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני מאשים, לשווא

על הקלות הבלתי נסבלת של ההרשעה, והקשר בינה לבין מדיום הצילום

10תגובות

"החפים מפשע" הוא ספר צילומים וראיונות מצמרר שפירסמה הצלמת האמריקאית טארין סימון ב-2003. הספר מתעד את קלסתריהם וסיפוריהם של 50 מורשעים בעבירות חמורות שבילו בכלא שנים ארוכות עד ששוחררו לאחר שהוכחה חפותם. עבודתה של סימון משקפת תמונה עגומה של מערכת חוק אדישה, רשלנות משפטית ולעתים אף שחיתות של ממש. הזמן המצטבר והמיותר שהמצולמים בילו בכלא הוא 558 שנה, יותר מעשר שנים בממוצע למורשע. קצתם נידונו למוות. לרובם אין רקע פלילי קודם.

גורלם של רוב הנידונים שבספר נחרץ בעקבות צילומים אחרים, פחות מקצועיים ולעתים קרובות מדי אף מטושטשים - אלה שהביאו להרשעתם במסדרי זיהוי חפוזים על ידי עדים שנדחקו לעדותם בעידודם של בלשי משטרה, להוטים לסגור את התיק. סימון מנסה להחזיר את היושרה למצלמה, כשהיא מזמנת את מי שהורשעו בטעות אל זירת הפשע - המקום שבו לא היו מעולם, ושבו הוכרע גורלם והשתנו חייהם לנצח, או למקום שבו שהו באמת בזמן שהפשע בוצע או למקום שבו נעצרו.

לא פחות מכך שהראיונות חושפים את מצוקתם של מי שהשחיתו חלק ניכר מחייהם מאחורי הסורגים, הם שופכים אור על תפקידו של המדיום הצילומי בתהליך המשפטי, מגבלותיו והדרך המעוותת, לעתים, שבה נעשה בו שימוש.

נתוני דנ"א חדשים שנאספו בזירת הפשע, לעתים שנים לאחר הכרעת הדין, הביאו בשנים האחרונות לזיכוים של 270 איש ואשה בארצות הברית מאשמת ביצוע עבירות חמורות שלא ביצעו מעולם. הסיבה העיקרית להרשעה מוטעית (75 אחוז מהמקרים) היתה זיהוי מוטעה של החשוד בצילום משטרתי או במסדר זיהוי על ידי עד מפתח. אך האין סימון מחמירה כצלמת כשהיא מייחסת משקל כה מרכזי לאיכות הירודה של חלק מצילומי החשודים, ומתעלמת לחלוטין ממכלול רחב של הטיות אנושיות העשוי להביא להרשעה מוטעית?

לאריק ווארגו, עורך "אובזרבר", ביטאונה של אגודת הפסיכולוגים האמריקאים, יש תשובה לשאלה. בגיליון נובמבר האחרון של כתב העת סוקר ווארגו את השפעותיהן של הטיות כאלה על עבודתה של המערכת המשפטית ואת ניסיונותיהם של חוקרים במדעי ההתנהגות להשיב למערכת המועדת לפורענות את כבודה.

הפרופיל הפסיכולוגי של חשוד אפשרי בפשע נבנה לראשונה סביב מעשיו המחרידים של ג'ק המרטש, שהטיל אימתו על רחובות לונדון של שלהי המאה ה-19. לאחר שניתח את גופת אחת הקורבנות העריך תומס בונד, פתולוג משטרתי, כי הרוצח הוא אדם שקט בגיל העמידה, לבוש היטב, עוטה שכמייה וחסר כל ידע אנטומי, ולפיכך אינו רופא או קצב. אלא שעל פי צו האופנה של לונדון הוויקטוריאנית לא היה בתיאור זה משום סיוע ממשי לאיתור הרוצח, שזהותו נותרה תעלומה עד היום הזה. על חוקרי המשטרה היה להמתין מאה שנה נוספות לפיתוח יכולת יישומית בבניית פרופיל מדעי של חשוד ברצח.

דיוויד קנטר, פסיכולוג מאוניברסיטת הדרספילד באנגליה, הצליח להציע בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת סיוע של ממש לחוקרים שעסקו בפענוח סדרת מקרי רצח. הרוצח, שכונה "אנס הרכבת", נהג לאנוס נשים צעירות שהמתינו לבדן על הרציף לרכבות הלילה המאוחרות ואחר כך לחנוק אותן. בעוד שרוב הפסיכולוגים עוסקים בניסיון להעריך כיצד ישפיעו מאפייני האישיות המגוונים שלנו על התנהגותנו במצבים שונים, קנטר בחר בתפקיד ההפוך והקשה יותר: לגבש על פי העדויות להתנהגותנו את מאפייני אישיותנו. השיטה שפיתח איפשרה לו להציע למשטרה לצמצם את חיפושיה ל"עובד מיומן או מיומן למחצה, קטן גוף, בשנות ה-20 לחייו, העובד בסופי שבוע, מתעניין באמנויות לחימה, חרבות וסכינים, ומתגורר לא הרחק ממקום הפשע הראשון". תיאורו תאם להפליא את פרטיו של אחד החשודים, וזה אמנם נידון לשבעה מאסרי עולם, לאחר שהמשטרה חשפה בביתו ממצאים מרשיעים.

פרופילים מצליחים אולי לכוון את חוקרי המשטרה בעבודתם, אך הרשעה בתיק היא כמעט תמיד תולדה של עדות ראייה. ואמנם, מקומם המרכזי של עדים בהכרעת הדין הוליד בשנים 74'-99' לא פחות מ-2,000 מחקרים שנועדו לעמוד על מהימנותם. באחד מהם ביימו החוקרים התקפה על איש סגל בקמפוס אוניברסיטה. 141 עדים צפו באירוע. אך בתיאוריהם את המקרה נרשמה שונות רבה בכל הקשור להופעתו של התוקף, למשקלו, לבגדיו ולממדים רלוונטיים אחרים של תיאור ה"תקיפה". בדירוג מ-1 עד 100 של דיוק התיאור, היה ממוצע הדיוק של העדים 25 בלבד (טעות שכיחה היתה הערכת יתר של משך זמן התקיפה). בניסוי דומה שבו בוימה חטיפת ארנק זיהו רק שבעה מתוך 52 עדים את התוקף במסדר זיהוי שהוצג להם בווידיאו. עשרה מהם לא זיהו אותו כלל ו-35 טעו בזיהוי - שיעור טעויות הגבוה ממה שמערכת משפטית כלשהי יכולה לסבול.

עדות ראייה סובבת כולה סביב תפיסה וזיכרון; מחקרים רבים כבר הוכיחו את מגבלותיהם בתנאי מתח ולמעשה כמעט בכל תנאי. הפסיכולוגית אליזבת לופטוס מאוניברסיטת קליפורניה מופיעה לעתים קרובות כעדה מומחית בהליכים פליליים. בבית המשפט היא פורשת בפני המושבעים את ממצאי עבודתה המדעית, אשר עוסקת, בין השאר, בהשפעתן של שאלות מנחות על עיוותי זיכרון. באחד ממחקריה הראתה לקבוצת נבדקים סרטון וידיאו של תאונת רכב. נבדקים שנשאלו "מה היתה מהירותה של המכונית כשהתרסקה אל הקיר" העריכו כי המהירות היתה 65 קמ"ש. נבדקים אחרים, שנשאלו "מה היתה מהירות המכונית בזמן הפגיעה", העריכו את המהירות ב-50 קמ"ש בלבד. במחקר אחר גילתה לופטוס שנוכחותו של כלי נשק בזירת הפשע פוגעת בדיוק התיאור של עדי ראייה, שדעתם מוסחת בגלל כלי הנשק המאיים.

מסדר הזיהוי, כמו שהתרגלנו לראות בסרטים, הוא עדיין כלי מרכזי בתהליך החקירה. אלא שמחקרים רבים מגלים עד כמה תהליך זה מועד לטעויות זיהוי, בעיקר בשל הכשל הלוגי הטמון בהנחה כי העבריין אמנם נמצא בשורת מסדר הזיהוי. זה אינו בהכרח המקרה, שכן החשוד העיקרי עשוי להיות חף מפשע. כאשר העד רואה את המסדר ואינו בטוח מיד שזיהה את אחד החשודים אך מרגיש חובה להצביע על מי מהם, הוא מתחיל בתהליך של התאמת שורת החשודים לזיכרונו החמקמק. בשלב זה, אפילו סימנים שמסגיר באופן לא מודע הבלש המכיר היטב את פרטי החקירה עשויים להביא את העד להצביע על חשוד מסוים ולהיות בטוח כי זיכרונו שלו הוא שמנחה אותו בבחירה. מתברר כי הצגת כל אחד ממשתתפי מסדר הזיהוי בנפרד, כלומר חשיפה של דמות אחת בכל פעם לעיני העד, משפרת את אמינותו (גם כאשר הדמויות מוצגות לעיני העד בתמונות בלבד). זאת, בשל ביטול יכולת ההשוואה, אשר מעוררת צורך לבחור באחת מהדמויות. שיפור נוסף מושג כאשר מסדר הזיהוי מונחה על ידי מי שאינו מכיר את תיק החקירה.

אם הסיבה העיקרית שבגללה נכלאים חפים מפשע בבתי הסוהר היא זיהוי מוטעה של עד ראייה, הסיבה השנייה בשכיחותה היא, למרבה המבוכה, הודאה עצמית כוזבת. חוקרים מעריכים היום כי 15-20 אחוז מהרשעות השווא שעדויות דנ"א הפריכו מאוחר יותר מקורן בהודאות שווא. חשודים עושים זאת מסיבות שונות ומשונות, למשל מתוך רצון להגן על מי שביצע את הפשע בפועל ואפילו כדי לזכות בתהילה השמורה לידוענים. ואולם, הסיבה המרכזית נעוצה בשיטת החקירה הנוהגת, המניחה בבסיסה כי הנחקר אשם. על פי שיטה זאת, מבודד החשוד כדי להעצים את חרדתו, ואז מוצגת לו ראיה, מפוברקת לעתים, הקושרת אותו לעבירה. הכחשתו מתקבלת באי-אמון גורף והוא מוזהר מהתוצאות הכרוכות בהמשך התכחשותו לאשמה. בשלב זה "מתרכך" לעתים החוקר, ובניסיון לרכוש את אמונו של הנחקר הוא מודה כי הקורבן קיבל בעצם את המגיע לו, או מעלה סיבה אחרת שבכוחה להצדיק את המעשה ואשר תאפשר לחשוד להודות ועדיין לשמור על כבודו. חשודים מסוימים עשויים להודות כדי להקל את הלחץ שמפעילים עליהם החוקרים, ואחרים עשויים אפילו לפקפק בזיכרונם שלהם נוכח הראיה לכאורה המוצגת בפניהם. מי שמצבם הנפשי רעוע ממילא מועדים יותר מהאחרים להודאה כוזבת.

אין ספק שהיכולת לגילוי ודאי של שקר היתה יכולה לסייע מאוד לתהליך החקירה. שינוי בקצב הלב, הזעה מוגברת, שינויים בלחץ הדם ובהולכה החשמלית של העור מוכרים כסימנים המסגירים שקר, אלא שגם דוברי אמת עשויים לחוש במתח בתהליך החקירה, ולכן אין לראות בסימנים אלה משום הוכחה חותכת. שקרנים, יאמר לכם כל חוקר מנוסה, מכבירים מילים, מדירים מאוצר המילים שלהם את אלה המביעות רגש ונמנעים משימוש בגוף ראשון. אם לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף, הרי שדוברי שקר קופצים ישר לחלק האמצעי. שקרנים נוטים לשינויים עדינים בתנועות גופם (משיכת כתף), באינטונציה ובקצב הדיבור. בדיקת מעבדה תוכל גם לזהות עלייה בריכוז הקורטיזול ברוק, הורמון הקשור לדחק נפשי. אבל אין בכל הסימנים אלה כדי להרשיע חשוד באופן חד משמעי, במיוחד אם הוא מיוצג על ידי עורך דין מנוסה.

דרך יעילה לאיתור השקרנים עוברת במה שהחוקרים מכנים "עומס קוגניטיבי". ההנחה העומדת בבסיסה של שיטה זאת היא שיכולתם הקוגניטיבית של מי שמשקרים נפגעת בגלל הפניית משאבים מנטליים רבים בניסיון לעקוב אחר הפער בין האמת לשקר המסופר - הן כדי למנוע מהגוף להציג סימנים מסגירים והן כדי להימנע מאי-התאמות בסיפור עצמו. החוקרים סבורים כי הוספת מטלה קוגניטיבית תוך כדי החקירה תקשה על הנחקר עד כדי כך שתביא לקריסת הפירמידה השקרית ולהודאה המיוחלת. אחת הטכניקות היא לבקש מהנחקר לספר את סיפורו בסדר הפוך, מהסוף להתחלה. לדוברי אמת התרגיל קל יחסית, אך לשקרנים אין זיכרון מוטבע של האירועים המומצאים ולכן יוצרת אצלם השאלה עומס קוגניטיבי של ממש. בטכניקה אחרת, מבקשים החוקרים מהנחקר תיאור מפורט במיוחד של הסביבה המתוארת בסיפורם, או אפילו שרטוט שלה. שקרנים ימעטו בפרטים בתרגיל זה.

האם נגזר על מערכת בתי המשפט ועל החברה כולה להיות חשופות לפגמים כה עמוקים בתהליך השברירי שבו אמור הצדק לצאת לאור? אם נחזור ונשאל את אריק ווארגו, נגלה כי התשובה נמצאת אצל חוקרי המוח. אלה יודעים כבר היום כי סוגים שונים של שקרים מפעילים חלקים שונים במוח - שקרים פרי חזרה ותכנון מפעילים את אזורי המוח הקשורים לזיכרון, בשונה משקרים ספונטניים. גם זמן התגובה יכול להעיד על שקר - שקר הקשור לגירוי חזותי מעורר את האזור הרלוונטי במוח 200 מילישניות מהר יותר מאשר האמת לגביו. עד היום דחו בתי המשפט בארצות הברית ראיות המבוססות על הדמיה מוחית, אבל נראה כי לא ירחק היום שבו יקבעו מכונות ההדמיה לא רק מי משקר לגבי העובדות אלא גם את אמינותם של מי שטוענים לאי שפיות זמנית בזמן ביצוע הפשע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו