מראה מעל הגשר

יותר מ-1,350 בני אדם התאבדו בקפיצה מגשר שער הזהב בסן פרנסיסקו, רק 30 קופצים נשארו בחיים

יעקב בורק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב בורק

גשר שער הזהב תלוי מעל שתי גדותיו של מפרץ סן פרנסיסקו הנפתח אל האוקיינוס השקט, ונחשב לאחד מפלאי העולם המודרני. הוא מחזיק בתואר הגשר המצולם ביותר בעולם, אך גם בתואר המפוקפק של האתר שממנו קופצים יותר אנשים אל מותם מאשר מכל אתר אחר בעולם (יער אאוקיגהארה ביפן, למרגלות הר פוג'י, נמצא במקום השני - ראו מסגרת). גובהו של הגשר 75 מטר ומי שקופצים ממנו מרחפים באוויר במשך ארבע שניות לפני שהם פוגעים במים במהירות של 120 קמ"ש. רובם מתים מפגיעה באיברים הפנימיים, כאשר צלעותיהם נשברות ופוגעות בהם. אלה ששורדים אחרי הפגיעה במים טובעים בדרך כלל במעמקי המצולה שגופם נורה אליה.

המעטים שנותרו בחיים הם אלה שפגעו במים בזווית מסוימת, ברגליהם תחילה, והצליחו לא לנסות לנשום בשניות הארוכות שחלפו עד שצפו ועלו אל פני המים; שם נמשו במהירות על ידי ספינת משמר החופים שהצילה אותם מפגיעתם הקטלנית של מי האוקיינוס הקרים והסוחפים. רשויות הגשר מנהלות רישום מדוקדק של הקופצים על פי מקום הקפיצה, המוגדר לפי מיקומם של 128 הפנסים המפוזרים לאורכו של הגשר. מאז הקמתו של הגשר ב-1937 ועד עתה קפצו ממנו יותר מ-1,350 איש ואשה, ואובדן חדש של חיים מתרחש כל שבועיים. מספרם של אלה שקופצים מבלי שמישהו צופה בהם או מתעד את צעדם הנואש מוערך בחמישה מקרים נוספים לשנה, לכל הפחות.

גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו. הקופצים ממנו מרחפים באוויר במשך ארבע שניות לפני שהם פוגעים במים במהירות של 120 קמ"ש

בין גורמי המשיכה של הגשר לקופצים אפשר למנות את ההילה הרומנטית האופפת אותו, אך לא פחות מכך את יעילותה של הקפיצה - רק שניים מכל מאה קופצים נותרים בחיים. עד היום מוכרים 30 קופצים כאלה לכל היותר, בהם אשה צעירה אחת ששרדה, אך חזרה אל הגשר כעבור זמן מה כדי לקפוץ בפעם השנייה, הפעם אל מותה.

שיטות שונות הונהגו כדי לצמצם את אובדן החיים המיותר. על הגשר מותקנים קווי חירום טלפוניים למען אלה שמבקשים לחלוק את מצוקתם עם איש מקצוע, בבחינת קריאה לעזרה. צוות מאומן באיתור קופצים פוטנציאליים מפטרל מעשה שבשגרה על הגשר, שגם נסגר לתנועת הולכי רגל בשעות הלילה, ומצלמות רבות פזורות לאורכו. במשך השנים חזרו אזרחים מודאגים והציעו להתקין אמצעי חסימה יעילים יותר, בדומה לרשתות הביטחון והגדרות שהותקנו באתרים מועדים לקפיצה בעולם, כמגדל אייפל בפאריס או גשר הנסיך אדוארד בטורונטו. הצעותיהם נדחו משיקולי אסתטיקה, עלות וקשיים הנדסיים.

אל ייאוש! עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

ב-2006 שבה ועלתה הסוגייה על סדר היום הציבורי עם הקרנתו של הסרט התיעודי מעורר המחלוקת "הגשר". יוצר הסרט, אריק סטיל, השקיע יחד עם צוותו שנה שלמה ויותר מ-10,000 שעות צילום בתיעוד הפעילות על הגשר באמצעות כמה מצלמות שכיסו זוויות צילום שונות. הביקורת על סטיל נובעת, בין השאר, ממצג השווא שהציג לשלטונות הגשר, כשביקש את אישורם לצילומים. מאמציו הוכתרו ב"הצלחה" והמצלמות קלטו לא פחות מ-23 קפיצות מהגשר. הסרט מציג צילומים של כמה מהקפיצות בליווי ראיונות עם עדי ראייה, קרובים וחברים אבלים של הקופצים.

סטיל ספג ביקורת גם על כך שלא גילה למרואיינים כי הוא מתכנן להציג בסרט את תמונותיהם של יקיריהם, המרחפים באוויר אל מותם. בזמן הצילומים, לפחות, הצליח צוות ההסרטה להעמיד את האחריות האנושית לפני השאפתנות המקצועית, ובכל פעם שמי מאנשי הצוות הבחין בקופץ פוטנציאלי על הגשר, הוא התריע על כך מיד לפני מנהלת הגשר. כך ניצלו חייהם של שישה.

הצפייה בסרט מטרידה במובן שהיא משתפת את הצופים ב"הצצה" לרגעיהם האחרונים של מי שהיו רגע קודם לכן בשר ודם חיים ונושמים כמוהם, אך כיצירה העוסקת בעניין שהוא בבחינת כמעט טאבו, הסרט מקפיד לכבד את המתים ואת קרוביהם. לצד היגון האופף את המרואיינים ניתן גם להבחין בקבלת הדין ולעתים אף בהקלה בשל הידיעה שיקיריהם אינם סובלים עוד.

מי שצפה בסרט יתקשה לשכוח את דמותו של אחד הקופצים, יוג'ין ספראג, שאליו מתוודעים הצופים באמצעות ראיונות עם חבריו המספרים על הדיכאון שאחז בו לאחר מות אמו. לאורך הסרט כולו עוקבת המצלמה מדי פעם אחר ספראג הפוסע הלוך וחזור על הגשר כששערו הארוך מתבדר ברוח. בסוף הסרט הוא מתיישב על האדן התחתון של הגשר ולפתע מזדקף, נעמד על קצה האדן, וצונח מטה כשגבו אל המים.

בראיון מטלטל אחר מתאר צעיר, שהיה בן 19 כשקפץ, כיצד התחרט באוויר על מעשהו וייצב את גופו לתנוחה שהצילה את חייו בסופו של דבר. כיום הוא אחד התומכים הקולניים ביותר בהתקנת אמצעים להרתעת קופצים מסביב לגשר. נושא הסרט ואופן הטיפול בו הביאו כמה מפסטיבלי הסרטים החשובים בעולם לדחות את השתתפותו, בין השאר בעקבות דבריהם של חוקרים בתחום שטענו כי עצם הצגת הנושא בדרך שבה הוצג מעודד התאבדויות נוספות.

אחת הטענות שמעלים המתנגדים להתקנת אמצעי חסימה על הגשר היא, שהאזרחים הנואשים נחושים לשים קץ לחייהם, ואם תימנע מהם האפשרות לקפוץ מהגשר יעשו זאת מראשו של מקום גבוה אחר ובכך יסכנו עוברי אורח תמימים שיעברו מתחת. ריצ'רד סיידן מאוניברסיטת ברקלי דוחה את הטענה מכל וכל. ב-1978 הוא פירסם מחקר שהתחקה אחר קורותיהם של 515 אנשים שניסו לקפוץ מהגשר בשנים 1937-1971 ושוכנעו לוותר ברגע האחרון. יותר מ-90 אחוז מהם היו עדיין בחיים או שמתו מסיבות טבעיות עד למועד שבו נערך המחקר. סיידן טוען שמחקרו מאושש תצפיות קודמות שעל פיהן התנהגות אובדנית קשורה למשבר, ואם נסייע למי שסובל להתמודד עם המשבר, אפילו במשך חודשים ספורים של מה שהגדיר "התקופה הקריטית", טובים הסיכויים כי לא ינסה שוב ליטול את חייו במו ידיו.

לסקר המלא, לחצו להגדלה

מאז 1948 דחתה מועצת המנהלים של הגשר שבע הצעות להקמת מחסום סביב הגשר כדי למנוע גישה מקופצים פוטנציאליים. באוקטובר 2008 אישרה המועצה סוף סוף את התקנתה של רשת פלדה מצופה פלסטיק מתחת לגשר, כדי להרתיע קופצים. מחיר הקמת הרשת, שתבלוט כשישה מטרים מכל צד של הגשר, נאמד ב-40-50 מיליון דולר. במאי 2011 אושר תקציב של חמישה מיליון דולר לתכנון הרשת, אך המימון לביצוע הפרויקט כולו טרם נמצא.

הפיתוי להתייחס למחיר שראוי להשקיע כדי להציל חיי אדם הוא בלתי נמנע בהחלטות מסוג זה. בכתבה שכותרתה "קופצים", שפירסם טד פרנד בכתב העת "ניו יורקר" ב-2003, מציע אחד המרואיינים אפשרות כלכלית במיוחד להצלת חיים. פרנד חקר את כוח המשיכה ההרסני של הגשר למי שנואשו מחייהם. בעת הכנת הכתבה נפגש פרנד עם תושבים רבים מהאזור, שבו הגשר "חודר לחייו של כל אחד במוקדם או במאוחר ובמקרים רבים נשאר שם". כמעט כל אחד מהתושבים מכיר מישהו שקפץ, טוען פרנד. אחד מהם, שהתראיין לכתבה, הוא ד"ר ג'רום מוטו, פסיכיאטר שהיה מעורב בשני ניסיונות לקדם את הקמתו של מחסום על הגשר. אף על פי שאחד מלקוחותיו של מוטו קפץ מהגשר, השפיעה עליו יותר קפיצתו של אדם אחר, שאותו לא הכיר כלל. בשנות השבעים התלווה מוטו לחוקר רפואי בביקור שערכו בביתו של הקופץ, גבר בשנות השלושים לחייו שחי לבדו בדירה כמעט ריקה. על השולחן גילו פתק שהשאיר המנוח. היה כתוב בו: "אני בדרכי אל הגשר. אם אדם אחד יחייך אלי בדרך לשם, לא אקפוץ".*

טבלת יאוש
עשרת אתרי ההתאבדות הפופולריים בעולם

1. גשר שער הזהב.

2. יער אאוקיגהארה למרגלות הר פוג'י ביפן. יער עתיק ועתיר אגדות-עם על רוחות ומפלצות. ב-1960 פירסם הסופר היפני סייצ'ו מאטסומוטו את ספרו "מגדל הגלים", המסתיים בהתאבדות כפולה של שני נאהבים ביער. היער היה אתר התאבדות מבוקש כבר במאה ה-19, אז התאבדו בו איכרים יפנים עניים. מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 התאבדו בו יותר מ-500 בני אדם.

3. מפלי הניאגרה בצד הקנדי של הגבול. שיעור הנשים מכלל המתאבדים הוא 24 אחוז, אך שיעורן בקרב המתאבדים במפלים גדול יותר מפי שניים - 59 אחוז.

4. מצוק ביצ'י הד במחוז אסקס באנגליה. גובהו של המצוק 162 מטרים והוא מצוק הגיר הגבוה באנגליה.

5. גשר קליפטון על פני נהר האבון בבריסטול שבאנגליה. מאז שנבנה בו מחסום חדש הצטמצם מספר ההתאבדויות לארבע בשנה. ב-1885 קפצה ממנו שרה הנלי, בת 22, וניצלה בזכות חצאיתה שהאטה את נפילתה כמצנח. היא זכתה להגיע לגיל 80.

6. גשר הנסיך אדוארד בטורונטו שבקנדה. לפחות 400 איש ואשה קפצו מהגשר, שהיה אתר ההתאבדות השני בקטלניותו בעולם אחרי גשר שער הזהב. ב-2003 הותקנו בו סורגי הגנה שזכו לשם "הצעיף הבוהק". מאז לא קפץ ממנו אף אדם.

7. גשר קורונאדו בסן דייגו, קליפורניה. זהו הגשר השלישי בקטלניותו בארצות הברית והוא מחבר את סן דייגו עם העיר קורונאדו. בשנים 1972-2000 קפצו ממנו 200 בני אדם.

8. מגדל אייפל בפאריס. על פי דיווחי המשטרה קפצו מהמגדל התחתון של האתר המתויר ביותר בעולם, שגובהו 57 מטרים, 369 איש ואשה במשך 90 שנה. רק שניים מהם, גבר ואשה, ניצלו. האשה נחתה על גג מכונית ועל פי הדיווחים נישאה לבעל הרכב אחרי שהחלימה מפצעיה.

9. גשר אאורורה בסיאטל, ארצות הברית. מהגשר שנבנה ב-1932 קפצו עד היום אל מותם יותר מ-230 בני אדם. הראשון היה מוכר נעליים שקפץ ממנו עוד לפני שהושלמה בנייתו.

10. גשר ז'אק קרטייה במונטריאול שבקנדה. הגשר נפתח ב-1930 וחוצה את נהר סנט לורנס שבקוויבק. מחסום להרתעת מתאבדים הותקן בו ב-2004. עד אז קפצו ממנו בממוצע עשרה בני אדם בשנה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ